הפוגרום שראינו בערב יום הזיכרון ברעננה לא היה "תקרית מקומית" ולא "אלימות בשוליים". טוב יעשה המחנה הליברלי אם יתבונן על ניסיון הלינץ' בבית הכנסת ברעננה כנורת אזהרה, ועדיף כפרוז'קטור מהבהב: הבחירות הקרובות וחיינו כאן עד אליהן ינוהלו בהפחדות, באיומים ולעיתים באגרופים של ממש. הנאמנים למשטר יתוגמלו. מי שלא - יהפוך נרדף.
כשהמכונה הפוליטית של הימין הקיצוני, הלא הוא הליכוד של ימינו, יוצאת לרחוב עם אלות ואבנים, היא לא מחפשת דיאלוג. היא באה לדכא עמדה פוליטית, לשבור לנו את הרוח. שלא נעז לחשוב שמגיע לנו לחיות על פי דרכנו, שלא נעז לטעון שאנחנו הרוב, שלא נעז לחשוב שמגיע לנו לחיות לפי סט האמונות שלנו או שחלילה יש לנו סיכוי לנצח בבחירות הקרובות ולשנות את המסלול אליו ישראל דוהרת.
מי שמושיט את הלחי השנייה אל מול האלימות המכוונת הזו - מוותר מראש על עתיד המדינה. מי שמדבר על איזון מדומיין - מכשיר כהניזם. זה לא איזון, חברים, זו פחדנות. אין שוויון בין מי שזורק אבן למי שמקבל אותה בראש. ואין עתיד לחברה דמוקרטית כשנבחרי ציבור נותנים תעודת כשרות לאלימות בשם ה"מורכבות".
אם נמשיך להיאחז בנימוסים, במרכאות של "קיצוניים משני הצדדים", נסיים ככותרת קטנה בעיתון של יום המחר: "המחנה הליברלי הפסיד" - שוב מנומס, שוב מובס. אם למישהו יש ספק, הם לא יבחלו באמצעים: האלימות כאן כבר מזמן, וככל שנתקרב לבחירות זה יחמיר. הם ישבשו קלפיות, יפיצו שקרים, יפחידו מצביעים. זה לא תרחיש קונספירטיבי, זו התוכנית וזו השיטה. תמיד. בכל יום מחדש. זו מכונת הרעל.
מי שחושב שאפשר לנצח עם חולצה לבנה ונימוסי שולחן - חי בפנטזיה. אנחנו הליברלים חייבים להיות נחושים, חדים, עם מרפקים שלופים, כן - מרפקים שלופים. לא באלימות, אלא באפס סלחנות לאלימות. לא בשיח רחוב, אלא על מנת לאפשר לרוב השפוי להוביל את השיח. האבנים שנזרקו ברעננה כואבות וסמליות. כל אבן שלא נענה עליה - תיזרק שוב. כל סיסמת "שני הצדדים" שלא נקרא לה בשמה - פחדנות והתרת דם - תהפוך לתעודת הכשר לכהניזם.
אם נותנים למכונה לנצח ברחוב, היא עלולה לנצח גם בקלפי באמצעות אותם הכלים של הפחדה ושיבוש. יו"ר הליכוד ברעננה הבטיחה בעצמה: זו רק יריית הפתיחה. היעדים שלהם ברורים: ריסוק ההתנגדות לשליט. ראינו את ההצגה הזו בפולין, בהונגריה, בטורקיה. מי שמבסס כוח בכידון - יפעל בכידון גם ביום שאחרי.
זה רגע חשוב להבהיר: אנחנו בונים חלופה שלטונית לוחמנית. לוחמנית במובן האזרחי‑דמוקרטי: קודם כל החזרת החטופים, ביטחון אישי ולאומי, שמירה על שלטון החוק והפרדת רשויות, מיגור ההסתה והשחיתות, סדר יום כלכלי ששם את האזרח העובד במרכז, חתירה להכרעות ביטחוניות ומדיניות, גיוס ושירות לכולם, חופש ליברלי לנו ולילדינו להיות מי שאנחנו ולאפשר שוויון הזדמנויות וצמיחה. לא נוותר על פחות, אין מקום לרפיסות בקרב המאסף על דמותה של ישראל. מי שלא מוכן להפשיל שרוולים לטובת היכולת שלנו לחיות כאן בשפיות ולממש את החלום הציוני - שייתן לאחרים לעמוד בחזית. מספיק לנו "ליברלים" ומנהיגים שמעדיפים להיות מנומסים על פני להיות אפקטיביים. תהיו אפקטיביים או פנו מקומכם. מי שקורא לעצמו מנהיג מתבקש להתנהג ככזה. גב זקוף, לרוץ מלפנים, להגן עלינו - פשוטו כמשמעו. רק כך.
קם כאן דור שמבין שהמאבק הזה הוא על עצם קיומנו פה. אנחנו לא רוצים ולא מוכנים לגדל את ילדינו בשום מקום אחר בעולם. אין לנו ארץ אחרת. לכן הדרישה שלנו ממנהיגנו היא פשוטה: נחישות, הסתערות וגאווה על מי שאנחנו. לא עוד לחי שנייה, לא עוד "שני הצדדים" ועמימות עלובה - לא מסוגלים להוביל כך? תודה רבה, אנחנו נמשיך מכאן.
הכותב הוא מנכ"ל מפלגת "הדמוקרטים" בראשות יאיר גולן