הפגיעה באוכלוסייה הדרוזית בסוריה והפגנות הזעם שהגיעו בעקבותיה בישראל בדרישה מהממשלה להגן על אחיהם, עוררה עניין רב והמחישה עד כמה מורכב וסבוך פאזל הדתות והעדות במזרח התיכון.
ההתגייסות של הקהילה הדרוזית בישראל למען אחיהם שמתגוררים במדינה השכנה, היתה גם בעבר ואפילו בעוצמה חזקה יותר. אלו היו ימי מלחמת לבנון ראשונה, לפני 43 שנים, כשהקהילה בישראל סערה בעקבות הפגיעה באוכלוסייה הדרוזית בלבנון. עם תום כיבוש דרום לבנון, צה"ל מצא את עצמו בהרי השוף כשהוא נאלץ לחצוץ בין הדרוזים והנוצרים. מצד אחד הנוצרים שהיו השותפים של ישראל במלחמה, ומהצד השני הדרוזים, שאחיהם בישראל שמרו אמונים למדינה והחליטו לשרת בזרועות הביטחון שלה, עוד מימיה הראשונים של מדינת ישראל.
הדרוזים והנוצרים נלחמו על השליטה בהרי השוף וכל האמצעים היו כשרים: מירי ארטילרי ועד מעשי רצח וחטיפות הדדיות של אנשים. הדרוזים בישראל היו בתחושה שצה"ל לא עושה די כדי להגן על אחיהם בלבנון, ובישראל החל לפשוט גל מחאה גדול שהגיע עד לידי כך שעשרות חיילי מילואים דרוזים סירבו להתגייס לאחר שהבינו כי לא יוצבו בכפרי הדרוזים בהרי השוף. בשיא המשבר ערקו עשרה חיילים מצה"ל כדי להילחם לצד הדרוזים הלבנונים נגד הכוחות הנוצרים.
על רקע אותו משבר היו גם חיילים דרוזים שבחרו להשתחרר מהצבא, שאחד מהם היה קצין בדרגת סרן, בן 29, שלימים יהיה מוכר בשם איוב קרא שבמכתב ששלח לרמטכ"ל, משה לוי ("משה וחצי), הסביר כי החליט להשתחרר מצה"ל בגלל מה שהוגדר על ידו "מדיניותה של ישראל כלפי אחינו הדרוזים בלבנון". חצי שנה לאחר מכן פרסם מאמר בעיתון "מעריב" שכותרתו - "דרוזים נאמנים ומקופחים". במאמר כתב כי אחרי שנים בהן למד בבתי ספר עם יהודים ושירת בצה"ל, ולאחר שפרש משירות צבאי ופשט את מדיו, הרגיש לראשונה "כמה עדתי מקופחת, למרות נאמנותה ושותפות הגורל שלה עם מדינת ישראל".
במקרים אחרים היו דרוזים שיצאו לבקר את קרוביהם בלבנון ונשארו שם כדי לסייע להם במאבקם. במקביל, משלחות דרוזיות הגיעו לבקר בישראל ובלבנון שהפיצו את דבר מצוקתם. בין המבקרים היה גם חבר הכנסת הדרוזי, אמל נסראלדין, נציג מפלגת השלטון, "הליכוד". נסראלדין, לימים חתן פרס ישראל, הגיע באוקטובר 1982 למספר ימים להרי השוף ונפגש שם עם ראשי העדה הדרוזית. במפגש עם מנהיגי העדה הדרוזית באזור אמר להם כי ראש הממשלה מנחם בגין הורה לשר הבטחון ולרמטכ"ל להפעיל את צה"ל, למניעת מעשי איבה נוספים בין הצדדים.
תחושת הכעס והתסכול על המתרחש בלבנון חברה לתחושת הקיפוח של הדרוזים בתוך ישראל. בדיונים שמזכירים מאוד את השיח של ימים אלה הציבו הדרוזים דרישה ל"שוויון מלא". כפי שנהוג בישראל במקרים כאלה, הממשלה החליטה בנובמבר 1983 להקים ועדת שרים "לפתרון בעיות הכרוכות בקידום שילובם של הדרוזים במדינה". כמו היום בדיוק, כבר אז דובר על בעיות של מגורים, קרקעות ועוד. וכמו היום בדיוק, דובר גם אז בכנסת על "שותפות גורל" ועל ברית של "אחים לנשק".