באיזו זכות ממשלת המשתמטים שולחת עשרות אלפי צווי מילואים?

הטור הזה נכתב עוד בטרם נודע שבית הדין הורה לקצר את השביתה בשעה ולאפשר את הלימודים בגנים ובבתי הספר היסודיים החל מ-10:00. אני מבין קטן מאוד בדיני עבודה, אבל כהורה, אין סיכוי שהייתי שולח את ילדיי למסגרת שבה המבוגרים האחראיים מבצעים את החשובה שבמלאכות מכורח צו בית משפט. בינתיים, נודע כי אתמול נפלו בעזה עוד שני חיילים.

לא רק צווים של בתי המשפט יצאו היום, אלא גם עשרות אלפי צווי מילואים, אחרי שהממשלה החליטה להחריף את המערכה בעזה. נחדד: ממשלה שרוב חבריה לא שירתו כלל בצה"ל, שירתו שירות מקוצר או שירתו בתפקידים שהיו רחוקים מאוד מלחימה - ובכל מקרה, חוויית המילואים זרה כמעט לכל שריה, שולחת אנשים שהתנדבו לשירות קרבי - ובניגוד לעסקנים שהיו לשרים, גם עובדים בעבודה אמיתית למחייתם אל החזית.

זה אולי חוקי על פי ספר החוקים, אבל מצחין כאשר בוחנים את הנושא מהבחינה המוסרית. מי שמכם, חבורה של ג'ובניקים (במקרה הטוב, עם מעט מאוד צדיקים בסדום) ומשתמטים, לשלוח את הטובים שבאנשינו לשדה הקרב.

מילא כאשר נשלחו צווי 8 מיד לאחר 7 באוקטובר, עת נטבחו אזרחים במיטותיהם, עת נחטפו מאות לעזה - הן אז הגיעו אנשים מהבית עוד הרבה לפני שהגיע אליהם הצו (130% התייצבות, משמע שמעל לרבע מכוח האדם שעמד לרשות צה"ל בתחילת המלחמה כלל לא היה אמור להתגייס, נתון מדהים שמפגין עד כמה החברה הישראלית חזקה ומלוכדת בשעת חירום!), אבל היום?

היום אחרי שנה ושבעה חודשים שבהם הפכה ישראל את עזה לעיי חורבות, היום אחרי שנוסה כבר הכל, היום אחרי מאות לוחמים שנהרגו (נוסף על הנרצחים והנופלים בעת הפלישה העזתית), היום כשברור שישראל היא שהפסיקה את המשא ומתן לשחרור החטופים, היום אחרי שישראל היא זאת שנסוגה מההצעה שהציע נתניהו עצמו - אחרי שנסחט על ידי מפלגות הימין הקיצוני בממשלתו.

היום אחרי שברור שאין ללחימה כל תכלית מעשית זולת עצם היותה, כגורם שמלכד את הממשלה לבל תתפרק, משמש תירוץ לחרדים מדוע לא ניתן להשלים את חוק ההשתמטות שהובטח להם, ואולי, עם עין אחת לכיוון שנת בחירות אליה ניכנס בקרוב, גם גורם דוחה-בחירות-במועדם. אזרחי ישראל, ראו הוזהרתם - מי ששולח עתה עשרות אלפי צווי מילואים לצרכי שימור הקואליציה שלו, הוא גם מי שעלול למנוע את קיום הבחירות, אם רק ימשיכו הסקרים להראות שהוא עתיד להיות מובס.

כל זה קורה פחות מ-48 שעות אחרי השריפה בהרי ירושלים. השריפה אינה כמובן באשמת הממשלה, אבל יש לעיתים שדווקא אירוע בלתי צפוי כמו אסון-טבע קטן, חושף את מנגנון קבלת ההחלטות.

מה היה לנו שם? שר שכוחו רק בטיקטוק, שלא ניהל מימיו אפילו פיצוצייה (סליחה מבעלי הפיצוציות) ועתה חולש על עשרות אלפי שוטרים, לוחמי אש וכוחות הצלה אחרים, שלא מבין אפילו את מהות תפקידו ומצמצם אותו לפיזור הפגנות וגריעת חלקים מתפריט האסירים הביטחוניים. אותו שר, עבריין מורשע בעצמו, מנע רכישה של מסוקי כיבוי.

למה? הוא בעצמו אינו יודע, אבל זה היה חלק ממאבקו במפכ"ל הקודם, רנ"צ קובי שבתאי, עת הלה היה בשלהי כהונתו (מדהים לקרוא את פרוטוקול הדיון מאותו היום, העולה על כל דמיון. הנה טיפ לבן גביר: למד מנתניהו, בפעם הבאה שבה אתה חושד שהפרוטוקול עלול לשמש נגדך בעתיד, עשה כמנהג נתניהו ובקש מהקלדנים לצאת).

כל זה קורה לאחר שראש הממשלה הקדיש את סוף השבוע לריב מבויים עם קטאר. למה מבוים? כי קטאר הייתה גורם מממן בלשכתו. נתניהו יודע שהחקירה נמשכת, הוא גם לוקח בחשבון שמי מהעצורים עוד ישמש עד מדינה נגדו. אז נכון - ראינו כבר כמה זמן אורך משפטו באישומים אחרים, אבל משפט הציבור הפעם עלול (מבחינתו) להיות מהיר יותר.

פה כבר לא מדובר (רק) על שלמונים, לכאורה, אלא על פגיעה בביטחון המדינה, עבירה שקשה יותר לסלוח עליה. לכן על נתניהו להקטין את גובה הלהבות כל עוד הוא עצמו אינו נחשד בכלום.
פתאום הקטארים הם אלה שאשמים בתקיעת המשא ומתן על גורל החטופים. רגע, זה לא אותו אדם שאך לפני פחות מחודש, בניסיון להגן על מה שנחשף בלשכתו, הסביר לנו שקטאר אינה מדינת אויב אלא מדינה מורכבת?

ואת ראש הממשלה הזה, צריכים עשרות אלפי מילואימניקים לשרת: שקרן כרוני, מקדם חוק השתמטות, מקדם (באמצעות ח"כ בוארון ממפלגתו) חוק שישדרג את שכרו בעוד כ-5,000 שקלים לחודש, מקדם תגמול והחזר הוצאות לזאת שמכונה "רעייתי" - בעוד משרתי המילואים כבר נואשו מלפתח את העסקים העצמאיים שלהם או להתקדם במקום עבודתם.

תגידו - לא את המלך אלא את הממלכה. כלומר - את מדינת ישראל ייקראו היום עשרות אלפי חיילי מילואים לשרת. זה היה נכון ומוצדק במאה אחוז בתחילת המערכה, אפילו בהמשכה, כלומר - כשעוד היה לה עדיין קשר עם ביטחון מדינת ישראל ולא רק עם ביטחון הקואליציה.

סירוב לצו מילואים, בפרט זה המכונה צו 8, הוא עבירה על החוק, אבל בשעה שהוא נשלח כבר בפעם החמישית או השישית לאותם אנשים, במדינה שבה רוב האזרחים אינם נושאים בנטל (וחלק גדול מהם מעולם לא נשא בו), אין לי כאזרח זכות לדרוש מהם כלום.

אני יודע רק מה אני הייתי עושה במקומם: הייתי יוצא להגן על מדינתי פעם, פעמיים, שלוש... אבל אי שם באזור הסבב החמישי, יש סיכוי טוב שהייתי נאלץ להגן על משפחתי ופרנסתי - ומוצא דרך חוקית להשתחרר מהעול.

מדינה שאיבדה כל כיוון, צבא שחיילי המילואים שלו נקראים לשירות בעת שאפילו מסגרות החינוך של ילדיהם מושבתות, שרים כושלים שאינם מבצעים את עבודתם (אפילו רוב אלה שרוצים, פשוט לא מסוגלים - והרוב לא רוצים דבר מלבד להיבחר שוב), תקציבים שמוזרמים לא ללוחמי האש, לא למורים, אלא למי שמעודדים השתמטות.

מדינת ישראל חוזרת היום מארבעה ימי פגרה, מחג עצמאות בלי שמחה, היישר לתוך מציאות עגומה. כאמור - בשעה שבה נכתבות השורות האלה, עדיין לא ברור מה תהיה עמדת בית המשפט ביחס לשביתה במערכת החינוך, אבל אין ספק שממשלת ישראל תבין בקרוב שהמדיניות הנוראית שהיא מובילה, בכל הגזרות, מתחילה להתפוצץ תחת ידה.

חובבי הכדורגל מכירים את הסיטואציה היטב: קבוצת צמרת קלאסית, מועדון מפואר, נקלע לפתע לקרבות נגד הירידה. שום דבר לא הולך. מחליפים שוער או רמטכ"ל, מדיחים מאמן כושר או ראש שב"כ, מאשימים את השופטים או רוצים להדיח את היועצת המשפטית.

בקבוצת כדורגל זה היה ברור - המאמן הוא הבא לשלם בתפקידו. כי עם כל הכבוד לשגיאות של זה או אחר, או לשיפוט עוין (נניח) כל אלה הם רק תירוצים, בסוף יש אחריות למי שבנה את הקבוצה המפסידה, מי שהציב את כל בעלי התפקידים בעמדותיהם.

ישראל היא מועדון פאר שנקלע לקרבות הישרדות, רק שאצלנו המאמן שבכל מקום אחר כבר היה נכנס לבעלים ומבקש להשתחרר, לא רק שלא מתפטר, הוא אפילו דורש בונוס. זה המנהיג שממשלתו תשלח צווי מילואים לעשרות אלפים. מי יודע? אולי אפילו צווי ריתוק למורים.