לפני חודשיים טילפן אליי קרוב משפחה צעיר שהוא ורעייתו עלו מארה"ב. חצי שנה קודם לכן נולד להם מתן, תינוק מתוק עם מום בלב, ועכשיו, באיחור גדול, אחרי ניתוח שעבר, ואחרי שהתחזק מעט, הותר להם לערוך לו ברית מילה. "אני צריך את העזרה שלך", ביקש, "אני רוצה לכבד בתפקיד הסנדק אב שכול מהמלחמה שלבן שלו, שנפל בקרב, קראו מתן, כמו לבן שלי".
שתי דקות אחר כך כבר הייתי בעיצומה של התכתבות עם אריק אברג'יל, אבא של מתן, גולנצ'יק גיבור שנפל ב-7 באוקטובר בהגנה על קיבוץ ניר-עם. מתן והצוות שלו ניהלו קרב מול עשרות מחבלים. כשהנמ"ר שלהם נפגע מטיל נ"ט, הוא יצא מכלי הרכב והמשיך את הלחימה מבחוץ. כשהתרוקנה לו המחסנית, הוא שב אל הנמ"ר כדי להחליף אותה.
"המחבלים ניצלו את העובדה שפתחי הנמ"ר חשופים וזרקו רימון לתוכו", מתואר ב"יזכור", אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל. "מתן, שזיהה את הרימון, ניסה לשלוף אותו כדי להשליכו החוצה, אך זה הסתבך באחד מרכיבי הנגמ"ש. בשבריר שנייה, בצעד הירואי ובלתי נתפס, קיבל החלטה להציל את חבריו. הוא רכן לעבר הרימון, הצמיד אליו את חזהו תוך הפניית גבו אל חבריו, וספג את הפיצוץ בגופו. פציעתו הייתה אנושה, וניסיונות החובש להצילו כשלו. בכוחותיו האחרונים לחש 'ניסיתי לעשות הכול כדי להגן על המדינה ועל החברים שלי', וכעבור רגעים אחדים מת מפצעיו. במעשהו הציל את חייהם של ששת חבריו".
אריק, אבא של מתן, קרא את הפנייה שלי - עם סיפורו של מתן התינוק, ושל המעשה הציוני של הוריו שהשאירו את משפחותיהם בארה"ב ועלו לארץ - השיב מייד ב"וואו, איזה סיפור מרגש ונוגע ללב", ושאל מתי ולהיכן להגיע. יומיים אחר כך פגשנו אותו בברית המילה. איש מאיר פנים, עם חיוך שמקרין טוב לכל עבר. רגע לפני מילת מתן הקטן, סיפר למוזמנים את סיפורו של מתן שלו. בהתאם למנהג, עם סיום הברית, הוא נשאר לשבת על ה"כסא של אליהו", ובירך בזה אחר זה את הנוכחים.
כשהגיע תורי, הוא הבחין בהתרגשות שאחזה בי, החזיק את ידיי בשתי ידיו החמות, ובירך "שתדע תמיד לשמוח, שתדע תמיד לצחוק". הסתכלתי באיש הגדול הזה, שלפני רגע חרב עליו עולמו כשאיבד את בנו יקירו, ועכשיו הוא מלמד אותי לשמוח, ולא יכולתי להחזיק את הדמעות. איזו עוצמה, איזו גדלות נפש.
החיטה צומחת שוב
יש במדינת ישראל הרבה מה לתקן. לא הכול פה מושלם. יש עבודה. נדרש מאמץ. אבל יום אחד בשנה, לפחות יום אחד בשנה, מותר לנו להניח בצד את העיסוק ברע ובביקורת ובתלונות, גם אם אלה פעמים רבות מוצדקות, להסתכל מסביב, ולדעת להודות על הטוב. ויש כאן כל כך הרבה טוב, וכל כך הרבה פלא, וכל כך הרבה רגעים מרגשים.
מרגש אותי אריק אברג'יל, ומרגשים אותי בני משפחות שכולות כמו זו שלו, שלמרות הצרה הגדולה שנפלה עליהם מוצאים כוחות להמשיך להרבות טוב בעולם. מרגש אותי אסף ויס, אחיו של אילון ז"ל, שהקים מיזם מדהים שבאמצעותו מילואימניקים שנפלטו משירות חוזרים ומתנדבים ומסייעים לצה"ל במצוקת כוח האדם שלו, למרות שהם כבר אינם חייבים לעשות את זה. מרגשת אותי שרית זוסמן, אמא של בן ז"ל, שיחד עם הרב שמואל סלוטקי, אביהם של ישי ונעם ז"ל, ועם איתן צור, אחיו של עמית ז"ל, הקימו את מיזם "הדיבור" שמנסה ללמד את כולנו לנהל את השיח שלנו באופן מכבד. ומרגשת אותי מיה גזית, אמא של יהל ז"ל, שיזמה להנצחתו פרויקט שמעניק טיפול נפשי לחיילים. אין לי מושג מאיפה יש לאנשים האלה הכוח והאנרגיות לתת עוד ולתרום עוד, מעבר למה שכבר נתנו וכבר תרמו, אבל אם הם ממשיכים לרוץ קדימה ולמשוך אותנו למעלה, מי אנחנו שנשפיל ראש?
בשבת שעברה פגשתי בבית הכנסת חבר בן 52 שהשתחרר ממילואים זה מכבר, והתגייס עכשיו שוב מתוך הבנה שהמדינה זקוקה לו. בתחילת השבוע ראיינתי ברדיו אב לחמישה, בן 44, שגם ממנו צה"ל כבר נפרד. הוא נרשם באחרונה לכל מיני קבוצות טלגרם כדי לחפש לעצמו יחידה ולתרום עוד קצת, והשבוע יצא ל- 74 ימי מילואים בגבול הצפון. ואני שומע על אנשים כאלה, ומשוכנע שהטוב עוד לפנינו.
זו בדיוק התחושה שאחזה בי כשצפיתי בסרטון שנשלח אלינו השבוע בקבוצת הורי הגדוד של הבן, סרטון שתיעד עוד סבב של המוני ישראלים יפים שהשאירו בבית אישה וילדים ועבודה והתייצבו אל הדגל כי המדינה התקשרה ואמרה להם שהיא צריכה אותם. "אנחנו בסבב רביעי", אומר להם המג"ד אחרי שהם מסיימים להתחבק כמו בני משפחה שהתגעגעו זה לזה, "ואני רואה את ההתגייסות שלכם, ואת ההגעה שלכם, ואני גאה במשפחות שלכם, אתם האנשים הכי טובים שיש לנו במדינה".
ואני חושב על סבא וסבתא שלי שנזרקו אל הלהבות בבירקנאו, בימים שבהם לא הייתה אמנם מריבה על הרפורמה המשפטית אבל גם מדינה לא הייתה, ובא לי לצעוק להם למעלה "תראה סבא, תראי סבתא, הייתם מאמינים שם, על הרמפה ההיא, באוקטובר 1944, שיבוא יום והנין שלכם יאחז בנשק, ויהיה חייל עברי, בצבא ישראלי, שמגן על מדינה יהודית?".
ומרגש אותי לשמוע ששדרות הולכת וגדלה, ותושבים חדשים מגיעים אליה, וגרים בה היום 1,500 אנשים יותר ממה שגרו בה ב-7 באוקטובר 23'. וריגש אותי לראות את אבידע בכר מבארי, שרעייתו ובנו נרצחו, חוזר על רגל אחת לשדות הקיבוץ שלו כדי לזרוע תפוחי אדמה. ומרגש אותי לעקוב ברשת אחרי חיים ילין, כשהוא מדווח על 21 תינוקות חדשים שנולדו בקיבוץ ב-2024, ועל בר המצווה הראשון שעלה לתורה בבית הכנסת שלו, ועל החיטה שצומחת שוב, ועל השדות שמתעקשים לא להפסיק להוריק.
ומרגשים אותי תושבי העוטף שנשבעים כל בוקר להמשיך הלאה בפרויקט הציוני שנטלו על עצמם, ולא לעצור. ומרגש אותי אוהד בן עמי, ששוחרר מהשבי, וחזר לראשונה לקיבוץ ממנו נחטף, והצהיר: "אני פשוט רוצה לחזור לפה, זה חזק ממני וזה ניצחון". וריגש אותי לראות את החתונה שנערכה בקיבוץ בארי, ליד חדר האוכל, כשבן הקיבוץ נישא לבת הר ברכה, בחתונה שחיברה לה יחדיו דתיים וחילוניים, מתנחלים וקיבוצניקים.
ובכלל, מרגשים החיבורים החדשים שיצרה המלחמה, מלחמה שאיש מאיתנו לא הזמין ואיש מאיתנו לא רצה. מרגשים חברי הקיבוץ שהגיעו לעתניאל שבהר חברון כדי לשתול עצים אצל אחיהם מהעבר ההוא של הקו הירוק. ומרגש החיבור בין יזהר ליפשיץ מניר עוז, שאביו עודד נרצח, לאליהו ליבמן מקרית ארבע, שבנו אליקים נרצח. ומרגשים המפגשים ששמעתי עליהם לאחרונה בין אנשי כפר האורנים לאנשי טלמון. וריגש אותי המפגש עם אנשי מועצת תנועות הנוער - נציגיהם של מאות אלפי צעירים, מבני עקיבא, דרך הנוער העובד והלומד, ועד לשומר הצעיר - ולראות אותם משתפים פעולה באופן טבעי כל כך.
וריגש אותי חבר הילדות שלי מצופר, שבנו נפל במלחמה, וסיפר לי כיצד המושב שלו מהערבה והיישוב עלי מהשומרון בחרו לחזק זה את זה, כשאלה שולחים עוגות לאלה, ואלה משגרים פינוקים לאלה. האם הם ראו עין בעין את סוגיית עילת הסבירות או את הצורך לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים? אני לא בטוח. אבל ברגע האמת הם זכרו שאחרי כל הוויכוחים, ואולי הרבה לפניהם, יש ביניהם אחווה של אחים.
ואני מתרגש כשאני נזכר בסרטון ההוא שראיתי בצהרי אחד הימים, שבו צילם את עצמו אב שכול מתחילת המלחמה שבא לנחם הורים שכולים חדשים, ומצא אוהל מנחמים ריק. סגרתי אז את המחשב, מיהרתי לחולון, בכניסה לרחוב הרגשתי שאני חלק מזרם גדול, ורגע אחר כך, כשהגענו כולנו אל האוהל, ראיתי שם מאות ישראלים מופלאים שבאו לשים יד על כתפה של אמא שהם לא מכירים, שמבכה את בנה שעד לפני רגע לא ידעו את שמו. ואתה רואה את החבורה הענקית הזו ויודע שיהיה טוב. שעם כאלה כוחות, אין אפשרות אחרת.
תג מחיר לריבונות
וזה לא מבטל את הקרע הפנימי הקיים בתוכנו, אבל זה מכניס אותו לפרופורציות הנכונות. יש בנו שסעים, אבל יש בינינו הרבה יותר חיבורים. ובניגוד למה שמצטייר משידורי הטלוויזיה והרדיו, החיבורים הללו רק הולכים ומתעצמים. וכן, יש קטטות בכנסת ישראל, ושותפים להן אנשים שאנחנו כולנו בחרנו לייצג אותנו, אבל כל מי שחושב שהן משקפות את המציאות לאמיתה, שישאל את עצמו האם הוא חווה את עוצמת הקטטות הזו ואת חדוות המדון הזו גם בפינת הקפה במקום העבודה שלו.
וכן, יש ויכוחים, וזה חשוב שנמשיך בהם, כי אין דרך אחרת לברר את הדרך הנכונה לילך בה, אבל ויכוח איננו בהכרח ריב, וויכוח לא חייב להגיע עם שנאה. ויכוח יכול לבוא מתוך כבוד הדדי, ומתוך הבנה שכולנו רוצים טוב למדינה הזו, ושאנחנו חלוקים על הדרך הנכונה להגיע אל הטוב הזה.
ויש קשיים שאי אפשר לבטל, ויש מחירים שלא ניתן להתעלם מהם, ומסתבר שלריבונות היהודית שעליה חלמנו שנות אלפיים יש תג מחיר גבוה. פעם משלמים אותו תושבי הדרום ופעם תושבי הצפון, פעם אנשי יהודה ושומרון ופעם אנשי תל אביב, אבל את האלטרנטיבה לריבונות הזו ניסינו ואין לנו רצון לנסות שוב.
וכמו שכבר כתבתי כאן לא פעם, בכל פעם שקצת קשה לי, ובכל פעם שאני נדרש להיזכר כמה גדול הנס של מדינת ישראל, אני חושב על אבא שלי, שעד 1945 נמלט מציפורני הנאצים על אדמת אירופה, וכעבור שלוש שנים היה מראשוני המתגייסים לחטיבת גולני. ועל אמא שלי, שבסוף המלחמה השתחררה ממאוטהאוזן כשהיא רעבה ללחם, ושלוש וחצי שנים אחר כך הקימה פה מדינה.
ואני חושב על הסיור ההוא שאליו לקחנו את הילדים - ביום הזיכרון לחללי צה"ל, כשהיו קטנים - אל אותה גבעה שנכבשה במלחמת השחרור על ידי יחידה צבאית שבראשה עמד המפקד ביטון, שעלה מצפון אפריקה, ושתחתיו נלחמו חייליו שזה עתה עלו מאירופה, וכדי שיבינו אותו - למד כיצד לצעוק להם פקודות ביידיש. מה אתם חושבים, שאלתי שם את הילדים, במציאות נורמלית אפשר לנצח כך? במציאות נורמלית אפשר להקים כך מדינה?
אין ספור גוונים וצבעים
דרכו של הטוב, שלפעמים הוא בולט וניכר לעין כל, ולפעמים צריך לעבוד כדי להכיר בו. ואנחנו, אחרי 77 שנות עצמאות - עם הבעיות ועם הקשיים, עם הפצועים ועם ההרוגים, עם הוויכוחים ועם אי ההסכמות, עם הנופלים ועם החטופים שאנחנו מתפללים לשובם - לא יכולים שלא להכיר בו. לא יכולים שלא להבחין ברוח הישראלית, לא יכולים שלא להבחין ב"שבת אחים גם יחד", לא יכולים שלא להבחין בקיבוץ הגלויות המופלא שחיבר לפה את בני המשפחה שלנו לבית שאין כמותו בעולם.
את הדברים האלה, מילה במילה, סהדי במרומים, הייתי כותב תחת כל ממשלה. את אותה תפילה, "שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ", נשאתי ליושב במרומים, היו "ראשיה" אשר היו, היו "שריה" אשר היו, היו "יועציה" אשר היו. לא הקמנו את המדינה בשביל מפלגה כזו או אחרת, ולא נפסיק לחגוג את הנס הגדול שלה בגלל מעשיו או מחדליו של חבר כנסת כזה או אחר. יש לנו לעיתים רצון ילדותי שכולם יהיו כמונו, שכולם יחשבו כמונו, שכולם יתנהגו כמונו.
אבל חולשתו של הסלט הישראלי, שיש בו אינספור צבעים וגוונים, היא גם מקור כוחו. מוטלת עלינו החובה למצוא את הדרך להרכיב את הפאזל הגדול הזה לכדי יצירה אחת שבה אין ולו חלק אחד שלא מונח במקומו. זה קשה, זה מורכב, אבל אין דרך אחרת. עכשיו טוב. ויהיה עוד יותר טוב.