עצמאות 77 לא פרצה ברעש - היא נחנקה בשקט. בלי זיקוקים, בלי הופעות, בלי קונפטי - ואולי בפעם הראשונה, לגמרי במקרה, נחשפה האמת: אין חשק לחגוג, כי אין לנו באמת על מה.
עצמאות אמיתית לא נמדדת בזווית צילום מהרחבה או בזמר ששר עם דגל. היא לא נמדדת במסכים ענקיים או בכמות הסטוריז מהופעה של ריטה או עברי לידר. היא לא תמצית של תקציב מתנ"ס ולא שיא ההפקה של עיירה מקושטת. עצמאות אמיתית איננה הפקה - היא תודעה. היא פעימת לב של עם שנלחם להיות, שצמח מתוך אפר ומדורות והקים לעצמו בית. עצמאות היא ענווה, לא ראווה.
עצמאות אמיתית נבחנת כשכואב, כשהאדמה רועדת, כשהשמחה מהוססת. היא מצב תודעתי - לא לוח שנה. כי עצמאות זה לדעת שמי שנחטף - יוחזר. שמי שזועק - יישמע. שמי שמפחד - יקבל ביטחון. זו לא סיסמה, זו אמורה להיות ברירת מחדל. אבל השנה, זו לא המציאות. ביום העצמאות הזה, אנחנו לא חופשיים - לא בנפש, לא ברוח, לא באוויר שאנחנו נושמים. העשן שמילא את השמים השבוע לא התחיל בשריפה, הוא התחיל באוקטובר. המחנק בא מהלב - לא מהאקלים.
יש משהו כואב, אולי אפילו ציני, בביטול חגיגות העצמאות בגלל מזג האוויר. כאילו מזג האוויר הוא זה ששרף אותנו. כאילו זו הרוח שהפכה את הדגל לקרוע. אבל אולי דווקא הביטול הלא מתוכנן הזה חשף את האמת: לא מגיע לנו לחגוג. לא השנה. לא באמת. אי אפשר לרקוד כשעשרות מבנינו ובנותינו עדיין חטופים בשבי, עדיין. אי אפשר לשיר כשילדה כותבת יומן לאבא שלא חוזר. אי אפשר להדליק זיקוק כשהלב יודע שעדיין לא עשינו מספיק.
עצמאות אמיתית לא צריכה פירוטכניקה - היא צריכה פנים. פנים של חייל עייף שחזר מהשטח. פנים של אמא שמחזיקה יד של בן שניצל. פנים של עם שלם שמסרב לשכוח, גם כשכולם כבר חוגגים. ודווקא בלי במה - נוכל לראות את הקהל. דווקא בלי מוזיקה - נוכל לשמוע את הבכי. דווקא בלי מסכים - נוכל להסתכל סוף סוף פנימה, אל המקום שממנו הכול מתחיל: הזיכרון. והזיכרון לא עובר ב-HD. הוא עובר בלב.
ביום כזה, שכולו כביכול חג, מותר לשאול את השאלה שכמעט שכחנו לשאול: מהי עצמאות אם לא דאגה עמוקה הדדית? מהי חירות אם ילד בן 9 שומע יותר את המילה "שבי" מהמילה "חופש"? מה שווה ריבונות אם אין לנו מושג מה קורה עם האנשים הכי יקרים לנו?
אנחנו עם שלוחם, שורד, קם מהאפר. אבל גם עם שמותש, שנסדק, שמחפש את עצמו. וכל עוד הפצע פתוח - לא מדביקים עליו מדבקת דגל. עצמאות לא צריכה תופים. היא צריכה תשובות. היא מתחילה בדאגה. נמשכת באחריות. נגמרת בתקווה.
אז לא, לא נחגוג השנה בקול. אבל אולי, רק אולי, נגלה שדווקא בשקט, מתגלה הקול החזק באמת. הקול שלא מחפש במה - אלא משמעות. הקול שמחזיר אותנו למהות. הקול שמבין שעצמאות לא נמדדת ביום - היא נבחנת בדרך.
עצמאות 77. בלי במה. בלי זיקוקים. עם אמת אחת חזקה. ואמת, כשנותנים לה להישמע - תמיד יודעת את הדרך הביתה.
הכותב: צחי קומה, סגן העורך הראשי של "וואלה"