טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני של הארגונים "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות" ציין הערב (שלישי) 20 שנים להיווסדו, באירוע שגם השנה נערך תחת מעטה חשאיות נוכח המתנגדים הרבים לקיומו.
הטקס השנתי התקיים הערב באולם סגור, אודיטוריום ביפו ובמקביל בבית ג'אלה. כ-400 משתתפיו, כמעט כולם ישראלים, יהודים, קיבלו הודעה על מיקומו רק היום, כדי להקשות על הניסיונות לסכלו. הטקס, שהתקיים השנה בסימן האנושיות התקווה, שודר בשידור חי למוקדי הקרנה ברחבי ישראל, הגדה המערבית באירופה וארצות-הברית ובאופן מקוון, ולדברי המארגנים משך אליו מעל 200 אלף צופים. הנחו אותו שירה גפן ופידאא' שחאדה.
טקס יום הזיכרון המשותף הוא אירוע זיכרון משותף של ישראלים ופלסטינים. יוזמיו מבקשים "לזרוע תקווה בקרב שני הצדדים, ובמיוחד בקרב אלו ששילמו את מחירו הכבד של הסכסוך, ולשים קץ למלחמות שגבו את חייהם של אהוביהם וקרוביהם". כמדי שנה, בטקס הוצגו סיפוריהם של פעילי שלום, ישראלים ופלסטינים, משני הארגונים, כשהשנה האובדן המשותף ב- 7 באוקטובר ובמלחמה בעזה, היה המכנה המשותף שחיבר בין הדוברים.
כמדי שנה, מעורר האירוע מחלוקת. ומאז ה-7 באוקטובר, ביתר שאת. זה האירוע השני מאז הטבח ופרוץ המלחמה. ארגון בצלמו מסר כי בהתערבותו ,בוטלו הקרנות רבות: "מדובר בטקס בו מושווים חללי צה"ל למחבלי הנוחבה", טען שי גליק, מנכ"ל בצלמו, "ארגון בצלמו פעל באינטנסיביות לחשוף את המקומות של ההקרנה שהוסתרו היטיב ולבטל את האירועים הללו".
אבל, הטקס המרכזי, וכך גם מרבית ההקרנות התקיימו כמתוכנן. ליאל פישביין, ניצול טבח קיבוץ בארי, אשר איבד את אחותו, תכלת, ביום השני למתקפה ב-7 באוקטובר 2023, שיתף בטקס המרכזי את חוויותיו ממוראות האירועים, את הרגעים שבהם הוא חווה את אובדנה ואת האובדן הקולקטיבי של שני העמים. "הכאב הזה לא מבדל בינינו, ועם השנאה הזו אף אחד לא נולד. אני מרגיש שרק מתוך מקום של התקרבות, היכרות, שיח וקבלה, נוכל לראות אחד את השני כבני אדם."
שורדת שבי חמאס ליאת אצילי, אלמנתו של אביב אצילי, שנפל במתקפת ה-7 באוקטובר ושורדת טבח בקיבוץ ניר עוז, הדגישה בנאומה את השאיפה למצוא משמעות גם אחרי האובדן הכבד: "החירות היא משא כבד, אך היא הדבר היחיד שיכול להשכין שלום בין בני אדם ולכונן חברה מוסרית וצודקת."
פ', פלסטינית ילידת עזה, שסבלה מאובדן קשה במלחמות האחרונות, כולל מות אמה מירי צלפים לפני מספר חודשים ברצועה, סיפרה מדוע בחרה להקדיש את חייה לשלום, על אף הכאב הגדול על האובדן: "החיים שלנו אינם רק סיפורים עצובים - הם גם סיפורים על עמידה איתנה ושמירה על תקווה, על מחר טוב יותר". מוסא חיטאווי, שהצטרף בשנה האחרונה לפורום המשפחות השכולות אחרי מות בני משפחתו במתקפות האחרונות בעזה. אמר בנאומו: "המאבק שלנו הוא לא רק על הצדק, אלא גם על היכולת לחיות בכבוד, ללא פחד, ועל הסיום של המעגל הדנים. זהו הזמן להתעקש על סיום הכיבוש ולמנוע עוד אלימות".
בחלק האמנותי של הטקס, אמנים ישראלים ופלסטינים ביצעו קטעים מוסיקליים ושירים בשתי השפות. אלו כללו את מקהלת הנשים היהודית ערבית "ראנה", מקהלת הנוער הערבי-יהודי ירושלים, יהוא ירון, אלה רונן ורות דולורס וייס, וכן את מרי מנסא בליווי ספירידון סכס ולואי ח'ליף. בנוסף, הוקרן סרט דוקומנטרי, המתאר את מסעותיהם האישיים של צעירים שכולים משני הצדדים, ובו הצגת השפעת הכאב והאובדן על יצירת שינוי אישי וחברתי.
אסתר קורני ורנה סלמאן, מנהלות שותפות של תנועת "לוחמים לשלום", שציינו את משמעות הטקס בשנה ה-20 לקיומו, מסרו: "בשנה הקשה הזו, תחת הצל הכבד של המלחמה ושפיכות הדמים המתמשכת, חשיבותו רק גוברת. דווקא עכשיו, כשקל לשקוע בייאוש ובשנאה, אנחנו בוחרות להיאחז בתקווה ולפעול יחד למען עתיד אחר". איילת הראל ונדין קומסייה, מנהלות שותפות, פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, הוסיפו: "הכאב שלנו לא ינוצל לצורך הצדקת אי-צדק. האבל שלנו מלמד אותנו שחופש, כבוד ושיוויון לכולם הם ההבטחה היחידה לביטחון אמיתי ולשלום מתמשך. הטקס הזה הוא לא רק הנצחת אלו שאיבדנו, אלא הבטחה להילחם על עתיד שבו לא יהיו עוד משפחות שכולות".