כולם בקיבוץ דברת שבעמק יזרעאל הכירו את אפרים ודדי ישראלי. למרות שהיו שונים מאוד באופיים, אי אפשר היה להפריד בין האחים. לאפרים, הגדול ביניהם, היה חוש הומור שקיבץ סביבו חברים רבים. דדי, האח המופנם, היה אידאליסט גדול, ותמיד התעקש להגיע לשלמות בכל תחום שעסק בו. הם היו אחים, אבל לא פחות מזה החברים הכי טובים שיש, כבר מילדות. הם גילו אחד לשני את כל הסודות, ועשו כל דבר ביחד.
אפרים התגייס לחיל השריון בנובמבר 1970, ומיד בלט בכל אשר עשה. הוא היה החניך המצטיין במהלך ההכשרה, נשלח לקורס מפקדי טנקים, וסיים גם אותו כחניך המצטיין. בהמשך, נשלח לקורס קצינים, ולאחר שסיים כמצטיין גם שם, הוחלט להשאירו כמפקד בקורס. פקודיו אהבו אותו מאוד, ומפקדיו ראו בו מדריך אחראי, נבון ושקול, לצד היותו קצין יוזם, יסודי ורציני.
דדי התגייס שנה אחרי אפרים, ובעקבות אחיו התנדב גם הוא לחיל השריון. לאחר שקיבל את "אות השירות המבצעי" יצא לפיקוד, וסיים בהצטיינות את קורס מפקדי הטנקים. בהמשך, נשלח לקורס קצינים, שם שירת אחיו כמדריך. אפרים דאג שהמדריך של דדי יהיה חברו הטוב, והוא עצמו הדריך חניכים אחרים. המרחק הפיקודי בקורס הקשה על האחים לתקשר, אבל גם הוא לא עצר אותם. השניים נפגשו מדי ערב בסתר, מאחורי המקלחות, וחלקו חוויות.
לקראת סוף הקורס, שעתיד היה להיגמר ב-30 באוקטובר 1973, יצאו האחים הביתה לכבוד ראש השנה. בית משפחת ישראלי לבש חג, ולא סתם חג. ההורים, שהיו שניהם חברים בפלמ"ח, לא ידעו את נפשם מרוב גאווה, וההתרגשות אחזה גם בשלוש האחיות. "אפרים הבטיח לאמא שהוא יענוד לדדי את הדרגות בטקס הסיום", מספרת לוואלה האחות הבכורה, צופיה גמא. "ואבא היה כל כך גאה בהם, שפשוט אי אפשר להבין כמה הוא היה מאושר לקראת סיום הקורס". זה היה החג האחרון שמשפחת ישראלי חגגה ביחד, כל המשפחה כולה.
עשרה ימים לאחר מכן, כבר ביום הראשון למלחמה, נשלחו השניים לחזית, עוד בטרם הסתיים הקורס. נוכח כמות ההרוגים הגבוהה, החליט מפקד הקורס להפריד בין השניים. דדי נשלח לגדוד 52, לקרב בגזרה המרכזית בסיני, ליד מעוז "הכפר". אחרי יום וחצי של לחימה רציפה, נפגע הטנק שלו מטיל "סאגר". דדי נפצע, אך סירב להתפנות וסייע לפנות פצועים נוספים. רק בהמשך פונה לבית החולים כשהוא סובל מכוויות קשות. "הוא היה שרוף כולו", משחזרת האחות.
בינתיים, אחיו אפרים המשיך להילחם בגזרה הדרומית, גם אחרי שהטנק שלו נפגע בעת חילוץ לוחמי מוצב החוף הצפוני. בהמשך, הטנק שלו השמיד טילים של האויב המצרי. בימים שלאחר מכן, המצב של דדי החל מעט להשתפר, והוא חשב רבות על אחיו שנלחם בחזית. אולם, 11 יום לאחר פציעת דדי, נהרג אחיו אפרים, בזמן שהוביל את חייליו בהסתערות לעבר המתחם המצרי "צח".
המשפחה התלבטה קשות אם לספר לדדי על נפילת אחיו אפרים. לבסוף, לאחר התייעצות באיכילוב עם הרופא של דדי, הפסיכולוג של בית החולים, ורבה של תל אביב, הרב לאו, הוחלט לספר לו. "איך שאבא נכנס לחדר שלו, דדי נופף ביד שמאל, כי ימין הייתה שרופה נורא, ואמר לו 'הצלחתי לכתוב מכתב ביד שמאל לאפרים'. ואז אבא אמר לו - 'אין לך כבר למי לשלוח את זה'", מספרת צופיה בכאב. "ברגע שדדי שמע את זה, קודם כול הוא סילק אותו מהחדר. הוא לא רצה לראות אותו. והוא נשבר. הוא פשוט נשבר והפסיק להילחם: 'בלי אפרים אין לי מה לחיות'".
בשבעה של אפרים הבית התמלא במבקרים. "בכינו הרבה, אבל גם לא הפסקנו לצחוק. אנחנו משפחה עם המון הומור. העלינו זיכרונות בלי סוף, דיברנו, וכמה שזה היה עצוב, הצלחנו גם לחייך בזכות הזיכרונות הטובים", נזכרת צופיה. אולם, בינתיים, מצבו של דדי החל להידרדר, והוא נפטר שלושה שבועות אחרי אחיו. כעבור כמה שנים, נודע למשפחה כי דדי מת מחיידק שנכנס לו לריאות. אולם, לבני המשפחה ברור כי הצער הוא זה שהכריע אותו. "הוא פשוט לא רצה לחיות", אומרת האחות.
ואז הגיעה השבעה השנייה. "אנשים לא העזו לבוא, היה קשה מדי. אולי רבע מהאנשים שבאו לשבעה הראשונה באו גם לשנייה", מספרת צופיה בכאב. "ישבנו, וגם אנחנו כבר פחות צחקנו. והיה הרבה יותר קשה, הרבה יותר קשה. אני זוכרת שישבנו, ואנשים לא נכנסו, ואנחנו היינו שבורים ממש. שום דבר כבר לא מעודד במצב כזה".
בשלב מסוים, ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הגיעה לבקר את המשפחה האבלה, שהאסון שפקד אותה נודע בכל הארץ ובלט גם בתקופה הקשה שאחרי המלחמה. "היא לא דיברה, לא היו לה הרבה דברי נחמה. היא שוחחה עם אמא שלי על המתכון לעוגה שהיא הכינה", משחזרת האחות. "יש שמועה שאומרת שבגלל הביקור הזה היא התפטרה. היא סבלה מאוד מהחללים הרבים, והייתה מלאה בצער".
אחרי השבעה השנייה, החלה משפחת ישראלי לאסוף את השברים, ולהיבנות מחדש. "זה לא פשוט", מסבירה צופיה. "ההורים היו שבורים לגמרי". אולם, האם נחמה קיבלה החלטה להמשיך ולחיות עבור שלוש בנותיה ושלושת נכדיה. "עכשיו צריך להחליט: או שאנחנו חיים או שאנחנו מתאבדים", אמרה. "בשביל מי שנשאר, צריך לחזור לחיים". האב, יוסף, ניסה בכל כוחו לחזור לחיים, אבל לא היה מסוגל לשאת את הצער.
בשנים שאחרי האסון הכפול, הוא סבל מבעיות בריאותיות קשות. התקף לב שרדף שטף דם במוח, וחוזר חלילה. וכך, לאחר תשע שנים בדיוק, ביום השנה התשיעי של דדי, יוסף נפטר גם הוא כתוצאה מהמלחמה על הארץ שאהב כל כך, ושממנה מעולם לא הסכים לצאת. אשתו נחמה היא שמצאה אותו על מיטתו, ללא רוח חיים.
אבל החיטה צומחת שוב, ומי שדאגה לכך היא נחמה. בין הדמעות ולמרות הכאב הרב, החלה האם לרכוש השכלה, נאמנה להבטחתה להמשיך ולחיות בשביל בנותיה ונכדיה. עם השנים, ראתה את משפחתה ממשיכה לצמוח על רקע השכול, את נכדיה מתגייסים ליחידות קרביות ואפילו וזכתה להיות סבתא רבתא ל-30 נינים.
"את חיה עם הצער, אבל היום הוא כבר לא מוחץ את הלב"
גם היום, 52 שנים אחרי, האסון הכפול ממשיך ללוות את המשפחה, והכאב לא עוזב לרגע. "הצער קיים. אבל הוא לובש צורות אחרות. את חיה את החיים שלך, את לא יכולה להפסיק. היו לנו שמחות, חגים, מסיבות וחתונות", מסבירה האחות צופיה. "אבל בכל מצב תמיד הזכרנו אותם. לא הפסקנו לדבר עליהם. אחותי, שהייתה בסוף ההיריון כשאפרים נהרג, קראה לבן שלה על שמו, ודודה שלי קראה לבנה על שם דדי. כשאני ילדתי כבר היו שני שמות, אז מצאתי תרגיל וקראתי לבן שלי אחיי. כל הזמן דיברנו עליהם, חשבנו עליהם, הזכרנו אותם".
"האבל מעצב את האישיות שלך, את לא מפסיקה לחשוב על הדברים האלה", מנתחת צופיה. "אבל במשך השנים הצער מתקהה. ואת בעיקר מתחילה להרגיש את הפספוס. לחשוב מה היה קורה אם גם הם היו בחיים? כמה נינים היו לאמא אז, ואיזו משפחה גדולה היינו מקימים, ואיזה יופי זה היה, וכמה חבל".
"היינו המשפחה הכי גדולה בקיבוץ. הרבה חברים היו באים אלינו הביתה בשביל השמחה שהייתה אצלנו, הצחוקים ומשחקי החברה. היינו חבורה מאוד מגובשת. הבית שלנו תמיד היה בית ועד לילדים, כולם היו באים אלינו", היא נזכרת בכאב. "היה אצלנו מאוד שמח תמיד. וכל זה נגמר, עבר, איננו. החמצה גדולה. זה לא פשוט, אבל היום הצער כבר לא מוחץ לך את הלב, ולא מעביר רטט של כאב ברגע שהמחשבה עולה. והמחשבה עולה מדי יום, אפילו אחרי 52 שנה. אתה חושב עליהם מדי יום, ואתה עושה ככה, ואתה חושב מה היה אילו. והילדים שואלים, והנכדים כבר שואלים".
"את חיה עם צער, אבל הצער משתנה. לקח לי איזה 40 שנה להשתחרר קצת ולהתחיל לדבר עליהם לא במשפחה, לספר שאני אחות שכולה. אחרי שעזבנו את הקיבוץ ועברנו לעיר, לא העזתי לספר על זה במקום העבודה שלי. רק ביום הזיכרון סיפרתי את זה למי שאחראי על השכר, שמגיע לי יום אבל ביום הזיכרון".
עבור צופיה, הצער על הפספוס מתערבב עם הצער על המצב במדינה, והיא לא חוסכת בביקורת: "עם ישראל מאבד כל מלחמה את טובי בניו, לא סתם אומרים שהטובים הולכים בראש. וטובי המנהיגים שיכלו להיות לנו, אינם. השכבה הכי טובה שהייתה יכולה להיות להחזיק את המדינה הזאת, איננה. ומה שנשאר זה בסוף מה שמגיע להנהגה. אנחנו רואים את זה היום במלוא הצער. וזה היה דור שלם במלחמת יום כיפור, ועכשיו זה דור שלם במלחמת חרבות ברזל".
בעיני צופיה, המצב במדינה היום רק מחריף את הכאב: "זו הרגשה שהכול תפל. בשביל מה הם נפלו, בשביל שזה מה שיהיה פה?". ובכל זאת, חשוב לה להעביר מסר למשפחות שאיבדו את היקר להן מכול מאז 7 באוקטובר: "אולי הזמן לא מרפא שום דבר, אבל אתה לומד לחיות עם הכאב. אתה לומד איך להתגבר על הצער העמוק מאוד שיש לך בהתחלה. אתה לומד להתמודד עם זה, לתפקד עם זה. אתה חוזר לחיים".