אחיו של נאור לוי שנרצח בנובה: "כשמאבדים אח קטן, מאבדים חלק מהלב"

לאח קטן אין הגדרה מדויקת במילון. אבל בשבילנו, האחים הגדולים, ההגדרה די ברורה. היא טבועה בנו.
אח קטן זה החבר הכי טוב שלך. חבר שאתה מטפח בלי סוף ולוקח אותו תחת חסותך.
הוא לובש את הבגדים שאתה לבשת ושומע את המוזיקה שאתה שומע. אח קטן זה לסלוח לו על הכל, זה לתת לו את החופש להתבגר וללמוד, כשאתה המעטפת וההשגחה. זה לתת את חופש הבחירה אבל להשריש הכוונה.

אח קטן זה שובבות, זה צחוק מתגלגל שממלא את הבית, עם עיניים נוצצות וקונדסות אין קץ. אח קטן תמיד נשאר אח קטן, גם כשהוא גדול. ואנחנו, האחים הגדולים, ניתן הכל בשביל אחינו הקטנים. נוותר על הכל, רק כדי שלהם - לקטנים - יהיה קצת יותר קל, קצת יותר כיף, קצת יותר חופש. איזה כיף שיש אח קטן.
איזה כיף לקחת את אחיך הקטן לאכול בחוץ. אפילו יותר כיף לקבל ממנו הודעה באמצע היום - "בוא נלך לאכול משהו טעים". הכי כיף זה ללכת עם אחיך למגרש הכדורגל בשכונה ו"לאמן" אותו שם במשך שעות.

אבל הכי הכי כיף, זה ללכת עם אחיך למשחק של הפועל. מפסידים או מנצחים, זה לא באמת משנה. העיקר זמן האיכות המזוקק הזה יחד. החוויות. אח שלי הקטן מאוד אוהב את החופש. מעדיף את ההפסקה על פני השיעור, את הבחוץ לעומת הבית. אחי הקטן לא התגייס לקרבי. הוא לא היה לוחם בצבא. אך עם השחרור, החליט להיות לוחם מסוג אחר, לוחם חופש.

אח שלי הקטן אוהב את הים ואת השמש. הוא אוהב את הטבע, את המוזיקה, את הצלילים ואת ההרגשה של הרגליים היחפות על האדמה. אח שלי הקטן אוהב לרקוד. ואולי אפילו יותר מזה, אוהב להרקיד. הוא כבר ניגן בהרבה מסיבות בארץ ואפילו הספיק לנגן בכמה פסטיבלים בעולם, לא מזמן הוא חזר מאחד. ואני, כאח גדול, הכי גאה בעולם. אח שלי הקטן עושה את מה שעושה אותו מאושר. ומה שעושה אותו מאושר, בין היתר, זה להעביר את תחושת האושר הזו לאחרים, דרך הצלילים שהוא כלכך אוהב. ואני, כאח גדול, מרגיש שהצלחתי. כי הצלחתו הצלחתי. כשהוא מאושר - אני מאושר וכשהוא מחייך - אני מחייך.

אחי הקטן, נאור, נרצח. נאור היה בדרך לחוויה נוספת כלוחם חופש. אבל הוא נרצח, ב-7 באוקטובר 2023, דקות ספורות לפני שהגיע למסיבת הנובה, כשטנדר השטן חלף על-ידו בכביש הדמים, ביום הנורא ביותר שידעה המדינה שלנו. נאור רצה לרקוד, לחייך ולהרגיש את הרגליים על האדמה. לתת לצלילים לזרום לו בגוף, ולחוות פעם נוספת את החופש והאושר. וזה מה ששובר את הלב.נאור נרצח במדינה שהוא האמין בה ולא איבד את האמונה בה. הוא לא יצא להפגין או להילחם, אלא לרקוד במסיבה, עם חיוך, אהבה ונשמה ענקית. אבל זה לא קרה. אחי הקטן נאור נרצח.

כשמאבדים אח קטן, מאבדים חלק מהלב. חלק מאיתנו נעלם, והכל פחות שמח, פחות מצחיק, פחות שלם.
השובבות ההיא, הצחוק ההוא שמילא את הבית, ההודעות ההם של "בוא לאכול משהו" והחיוך הענק ההוא שלא ישוב יותר. אבל צרוב טוב טוב בזיכרון. לנו, האחים הגדולים, אין יום אחד בשנה בו אנחנו זוכרים. כל יום בשבילנו הוא יום זיכרון. הכיסא לידי בבלומפילד שנשאר ריק, ההודעות האחרונות איתו שהופכות למעין צוואה, וכל דבר קטן, הכי קטן, נהיה זיכרון; אם זה המשקה האהוב, השיר הזה שקופץ ברדיו, הסווצ'רט שאהב ללבוש או סתם הפרפר הזה שנוחת לך על הברך.

נאורי אחי הקטן היה כמו אור קטן ששרף את הלב. במובן הכי טוב שיש. היום, כשאני מדבר עליו, אני מבקש שתסתכלו עליו כאילו הוא האח הקטן שלכם. כי ביום הזיכרון הזה, לא רק אנחנו נשברנו. אלא כולנו. נאורי אחי הקטן, הפך לחלק מההיסטוריה של המדינה. יש שיאמרו שזה מכובד, אבל זה לא מחזיר אותו. זה לא מנחם אותנו, זה לא מרפא את השבר. כי נאור נגמר, ואנחנו לא אשמים. גם הוא לא. הוא רק רצה לרקוד.
אני פונה אליך - אחי הקטן. אתה תמיד תהיה חלק מאיתנו. משלושת האחים. סתיו, אדר ונאור. תמיד לאמא ואבא יהיו שלושה בנים, ותמיד לסבא וסבתא יהיו שישה עשר נכדים.

ואנחנו נמשיך לספר אותך, לנגן אותך ולחיות אותך - בדיוק כמו הנאור שאתה. חופשי, מצחיק, טבעי, רוקד ואוהב. אז עכשיו - אני לובש את הבגדים שלך, שומע את המוזיקה שאתה אהבת, רק שהפעם אני אהיה זה שיבקש את ההשגחה שלך עלי. עלינו. בהשראתך, אני רוצה לעשות את מה שעושה אותי מאושר. בהשראתך, אני רוצה לרדוף אחרי החופש. לעשות את מה שעושה לי טוב, ולקום בבוקר עם חיוך. לפחות לנסות כל יום מחדש. כי היית מאושר. וככה ביקשת מאיתנו תמיד. ואני, כאח גדול, חייב לקיים. אני מתגעגע.

הכותב הוא אחיו של נאור לוי, שנרצח במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר