הגיע הזמן שנאמר בבהירות: לא יהיה מחיר לשחרור החטופים. לא יישפך דם ישראלים עתידיים על מזבח שחרורם. הצלת הישראלים מהאכזריות של חמאס לא תגביר את רצון הפלסטינים לחטוף ולרצוח ישראלים נוספים. נסיגה ישראלית מעזה, תנאי הכרחי לחילוץ, לא תביא לאיזו התעצמות פלסטינית עוינת שתתפוצץ בעתיד במגה-פיגוע נוראי עם אלפי ישראלים הרוגים. כל התוצאות הנוראיות הללו יקרו ממילא, ללא קשר לגורל החטופים או לשליטה בציר פילדפי, משום שהאלימות הפלסטינית כבר קיימת, ומדיניות ישראל מזינה אותה.
הקונצנזוס הישראלי משוכנע ששליטתנו בפלסטינים התחילה ככיבוש נאור, והתפתחה במשך השנים לשלטון מתגונן מפני רצחנות פלסטינית. הפלסטינים רוצים בהשמדתנו, ואנחנו מתגוננים. למה הם רוצים בהשמדתנו? כי הם אנטישמים או כי הם לא מקבלים שזאת ארצנו, או כי הם מבינים שלשני העמים יש תביעה על הארץ והם מקווים שלחץ מצידם ישכנע אותנו לנטוש. השנאה הפלסטינית נגזרת מעצם קיומנו כאן, היא נצחית, והיא צמאת דם. יש בכך משהו מנחם: אם לדעתם אנחנו אשמים בגלל קיומנו, ועליו הרי לא נוותר, אין צורך שנבחן את מעשינו שלנו. צריך רק לוודא שאנחנו מתגוננים היטב. מרתיעים, מסכלים, מענישים.
מעט מאוד ישראלים מוכנים להרהר שמא המצב הפוך: שאולי אנחנו מעודדים את השנאה הפלסטינית, מגבירים את נחישותה, ומחלישים את נטיות הפשרנות והפיוס שהיו יכולות להתקיים אצלם בנקודות שונות במאה השנים האחרונות. כי לו זה היה נכון, הרי שהאחריות על התמשכות הסכסוך והעדפת האלימות מוטלת על שני הצדדים, ולא רק עליהם. נהיה קונקרטיים.
מפעל ההתנחלויות הוקם על שילוב של אדמות פלסטיניות פרטיות, אדמות שהפלסטינים האמינו שהן פרטיות, ואדמות ציבוריות שהפלסטינים הניחו שהן מאגר ההתפתחות העתידית שלהם. מערכת המשפט שמכשירה זאת היא מערכת ישראלית, הפועלת על-פי פרשנות משפטית ישראלית, בבתי דין ישראליים. גם ההתנחלויות שבעיני הישראלים הוקמו על "אדמות לא פלסטיניות" מוקמו כך שיחלשו על כל השטח ויפקחו על החיים הפלסטיניים - כפי שכל פלסטיני חש על בשרו מדי יום.
הפלסטינים חיים במשטר של רישיונות, דרישות ואיסורים שאין להם שליטה עליו. אם הם ייחשדו בפעילות נגד ישראל הם ייעצרו, ייחקרו ויישפטו במערכת משפט צבאית, שכמותה אף אזרח ישראלי לא היה מסכים לקבל. אם בן משפחה ירצח ישראלים הם צפויים לאבד את ביתם. תנועתם מוגבלת או עשויה בכל רגע להיות מוגבלת על-ידי החלטות ישראליות. מיליוני ישראלים מוטרדים מעומסי תנועה, תולדה של רווחה ישראלית וחוסר תכנון ממשלתי. הגבלות התנועה על הפלסטינים חמורות יותר והן תולדה של חולשה פלסטינית ושרירותיות ישראלית.
על-אף המתח בין הממשלה לשב"כ, אין ישראלי שלא מודע לחיוניות פעילות שב"כ בהגנה מפני טרור. בצדק. כמעט ואין ישראלים ששואלים עצמם מה מחיר השלטון של שב"כ בשגרת חיי הפלסטינים.
התנחלויות, רישיונות שרירותיים, מחסומים, השפלה ופחד מאלימות ישראלית הם חלק מחיי היום יום של הפלסטינים. הם דלק על מדורת השנאה, ומניעים את הטרור. ואף על פי כן, מעולם לא שמעתם דובר ממשלה או מנהיג מתנחלים קורא לריסון ההתנחלויות או הקלת עול הכיבוש על-מנת למנוע אלימות פלסטינית עתידית, או כדי לעודד גורמים פלסטיניים מתונים. את הקריאות להישמר מפני תגובה פלסטינית עתידית הם משמיעים רק כשצריך לשחרר חטופים. לפנות כפריים פלסטינים מאדמותיהם לטובת התנחלויות? להתעמר בנהגים פלסטיניים? פיצוצי בתים, מעצרם מנהליים, הצקות מנהליות קבועות? ברור. זה מקדם את הביטחון הישראלי. לסגת מעזה ולאפשר לה להשתקם כדי לשחרר חטופים ולתת לחברה הישראלית להשתקם? לא. זה מאיים על קיומנו. ממשלת ישראל מזינה את השנאה הפלסטינית בכל יום, אבל נרתעת מלשחרר חטופים מעונים, מפחד להזין שנאה.
הכותב כיהן כגנז המדינה