ממשלה בורחת מבשורה: המעשה הפחדני של השרים דווקא ביום הזיכרון

לפני 38 שנים בדיוק, כשהייתי בטירונות, נקראנו כמה חיילים מהפלוגה, לשמש כמשמר כבוד בהלווייתו של לוחם בגדוד שאליו היינו אמורים להצטרף לאחר שנוכשר כלוחמים.

הרשימה המלאה: אלו בתי העלמין שיפקדו שרי הממשלה

באופן שרק טירוני חי"ר יוכלו להבין, אפשר לומר ששמחנו - לא חלילה בשל הנסיבות, אלא בשל המשמעות: את הנופל (מבוגר מאתנו בשנה-שנתיים, פער גילים עצום כשאתה בצבא) הן לא הכרנו אישית, גם לא את משפחתו - ולהפסיק לרגע את אימוני השדאות, שרובם זחילה על קוצים ולילות ללא שינה, להתקלח, להתגלח וללבוש מדי א' נקיים, היה עבורנו צ'ופר גדול.

חלק מההכנות לאירוע כלל גם פק"ל תגובות למקרי קיצון, כך למשל הסבירו לנו שיש משפחות שכולות שעלולות לכלות את זעמן דווקא בלובשי המדים, שמזוהים עם הצבא שנטל את חיי יקירם. הדגישו במיוחד תגובות חריפות לירי מטחי הכבוד, באמצעות כדורים חסרי-קליע ועוד.

ההנחיה המרכזית הייתה פשוט לספוג בפנים חתומות, כאילו אנחנו משמר מלכי אנגליה לפני ארמון בקינגהאם. "אפילו אם מרביצים לכם מכות, אתם פשוט מחכים עד שהמשפחה תירגע" הסביר לנו רס"ר הגדוד, שהכין אותנו לטקס.

למרבה המזל לא נרשמו אירועים כאלה, למרות שבעיני רוחי כבר דמיינתי אם שכולה ומוכת יגון שורטת את פני. "תרגלתי" במחשבותיי איך לספוג מבלי לברוח, קל וחומר, מבלי להגיב ולא אף לשם הגנה עצמית.

נזכרתי באירוע ההוא עת ראיתי את שיבוץ השרים לטקסי יום הזיכרון. אם יום העצמאות אמור להיות מאחד, אזי אין כרשימה הזאת כדי לחלק את מדינת ישראל לתומכי הממשלה ומתנגדיה.

רוב שרי הממשלה דאגו לשבץ את עצמם לערים שנראות "ליכודיות" או "חצי-ליכודיות". היחידים שיופיעו בבתי עלמין בהם יש (אולי) רוב למתנגדי הממשלה על פני תומכיה הם מי שנמצאים (לכאורה) בשולי המחנה, כמו אבי דיכטר (קריית שאול) וגילה גמליאל (ראשון לציון).

השאר יופיעו בטקסים ברמלה (מאי גולן), דימונה (בצלאל סמוטריץ'), אופקים (שלמה קרעי), נתיבות (מיקי זוהר), גוש עציון (יריב לוין), לוד (גדעון סער) - רשימה חלקית.

ייאמר מיד: גיבורי ישראל מהיישובים דלעיל, ראויים לכבוד מלכים, כולם נפלו על הגנת העם והארץ וראויים לייצוג ממלכתי ביום הזיכרון, כזה שיש בו אולי משום נחמה קטנה למשפחות השכולות.

ואחרי שנכתב מה שאמור להיות מובן מאליו, יש לשים לב לכך שהסיפור אינו היכן בחרו שרי הממשלה להופיע (שוב יובהר מעל ומעבר לכל ספק - כולם מקומות מכובדים וראויים) אלא היכן בחרו שלא להיות.

רוב שרי הממשלה בחרו את הבחירה הקלה, העדיפו יישובים שמזוהים עם מצביעיהם, יישובים שבראש העיריות או המועצות המקומיות שלהם עומדים אנשי ליכוד (זה לא רע גם בשביל הפריימריז) ובכל מקרה, אף אחד לא העלה על דעתו ללכת ליישובים שעלול להיות בהם רוב למתנגדי הממשלה, קיבוצים כמובן הס מלהזכיר.

כדי למצוא בכל זאת נקודת זכות: עוד מגזר שזוכה לנוכחות מעניינת של שרים הוא המגזר הדרוזי, שלפחות לגביו ספגה הממשלה ביקורת לא מוצדקת על אי-נוכחות באירועי העדה.

וגם אחרי שניסינו לזכות את הרבים בגין יוצאי הדופן שביניהם, אי אפשר שלא להיזכר בתמונתו של שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, שניצב מול אם וסבתא שאיבדה את יקיריה - שומע האשמות נוראיות (גם אם מוצדקות), מאזין, סופג ומחריש - התגובה היחידה הראויה מול משפחה שכולה.

מעולם לא הייתי מחסידיו של האיש, אבל הוא לפחות הפגין מידה הגונה של יושרה, של לקיחת אחריות, של נכונות לשמוע את המילים שפוצעות כסכין, מפי מי שלעולם לא יהיה מזור למכאובה.

עוד נחזור לגלנט, אבל קודם כל ננסה להבין את ההתנהגות הפחדנית של שרי הממשלה, דווקא ביום שמצדיע לאומץ ולגבורה שגילו הלוחמים בשדה הקרב.

לכאורה אפשר להבין אותם, שהרי יש כאן מילכוד: אם ילכו חלילה ליעד שבו הם אינם פופולריים, ישאלו "למה באתם"? אם לא ילכו - יקומו חוכמולגים כמוני ויישאלו "למה לא באתם?". זו סיטואציה שאי אפשר לצאת ממנה טוב.

ואף על פי כן, נוע תנוע - ואף על פי כן הם היו חייבים למחול על כבודם כדי לחלוק כבוד לכלל הנופלים במערכות ישראל וחללי פעולות האיבה. למה? כי גם מי שהסתגרו בממ"דים ביישובי וקיבוצי הנגב המערבי לא יכלו לצאת טוב מהסיטואציה, כשהיה עליהם "לבחור" בין להישרף ולהיחנק בממ"ד או לצאת החוצה - להירצח או להיחטף. וכל זה נזכיר, קרה במשמרת של הממשלה הזאת, ששריה בוחרים עתה בפינצטה את מקום התייצבותם לטקסי הזיכרון. בוחרים לברוח.

הן מאיש ציבור מצופה, כלומר היה מצופה, לפני שהושחת התואר הזה עד לייסוד, ללכת דווקא למקומות הכי לא נוחים, להתייצב היכן שקשה לעמוד - זאת מנהיגות, זהו פירושה של אחריות. אחרי הכל, גם הנופלים התייצבו בקו הראשון, לא מפני שחשבו שאינו מסוכן, אלא דווקא מפני שהיו מודעים לגודל הסכנה.

ואולי בכלל לא צריך היה לפתח ציפיות מהחבורה הנפסדת הזאת, אולי לא היה צריך לקוות שממשלה עם כל כך הרבה משתמטים, תנסה לייצג אפילו משהו אחר.

זוכרים את גלנט שהופיע במערכה הראשונה? ובכן, עתה תורו לירות: לא בכדי היה גלנט סמן כמעט יחידי ששם עצמו נוכח הזעם שהומטר עליו. הוא היה גם היחיד בממשלת הארנבים הזאת שהיה מוכן להשמיע דעה שונה - ביחס לפעולות צבאיות, ביחס לחטופים, ביחס לאופן שבו מנהל ראש הממשלה את המערכת ללא תכלית שהפכה מלחמת עזה להיות.

השאר? הם אומרים דבר אחד בשיחות סגורות, אחרי שווידאו שאין איש מקליט או מאזין - או אז שומעים בדיוק מה הם חושבים על מהלכי הממשלה בה הם חברים ובעיקר לגבי העומד בראשה - ודבר אחר לגמרי בראיונות רשמיים.

שם הם ממהרים ליישר קו עם דף המסרים שנכתב בלשכה (זאת שנמצאת עתה תחת חקירה) שם הם ממהרים להתנסח כשהם מתחרים ביניהם מי יפגין יותר נאמנות. שם יוצאת מהם הפחדנות, ממש כפי שהיא עתידה להתגלות בנוכחותם באירועי יום הזיכרון.

כסאות עור-הצבי ישראל, על במותיכם חלל: גיבורי ישראל, לוחמי מערכות ישראל, ללא הבדלי דת, מין וגזע - אתם אולי נפלתם מתוך גבורה עילאית, אבל את המדינה מנהגיה חבורה עלובה כל כך, חבורה של חסרי-חוליות, של נעדרי עמוד שידרה, חבורה נפסדת עד כדי כך שאינה מסוגלת לגלות אומץ לב גם ביום שמצדיע לגבורה.

יהי זכרכם ברוך - והלוואי שאלו שהותרתם מאחור, יזכו למנהיגות טובה יותר. זה מגיע לכם, זה מגיע לנו.