במשך שנים אני עוקב אחר המתרחש בבתי הכלא הביטחוניים שלנו, אגב ניסיון חוזר ונשנה לתאר בטור הזה כיצד נראה בית ההבראה שממנו נהנים המחבלים הכלואים אצלנו, אחרי שרצחו, ירו, פוצצו ושחטו יהודים. בגדול, המטרה שהציב לעצמו שירות בתי הסוהר, בדחיפת שירות הביטחון הכללי, הייתה לעשות הכול על מנת לחזור הביתה בשלום. שב"ס, מצדו, נתן למחבלים את כל מבוקשם, שידר להם שכל עוד לא יעשו בלגאן גדול מדי הוא נכון לספק להם את כל צרכיהם, והבהיר להם שאין לו נכונות להתעמת איתם על דבר. הם, מצידם, זכו לצריכה של שידורי טלוויזיה ורדיו, קראו עיתונים יומיים, ארגנו לעצמם תפילות המוניות בחצר הכלא כאילו היו במסגד בג'נין, וקיבלו אפשרות להחליף ספרים בספרייה, להשלים לימודים אקדמיים, לרכוש פינוקים בקנטינה, וליהנות מקו אספקה של בשר ודגים טריים שאותם הכינו לעצמם בפינות בישול שסידרו לעצמם בתאי הכליאה שלהם.
לפני כמה שנים, כשוועדת הבדיקה הממשלתית חקרה את הבריחה מכלא גלבוע, שיגר אליה גונדר בדימוס חיים גליק, סגן נציב שב"ס לשעבר, מכתב מטלטל שניסה להצביע על שורש הבעיה. "אין אח ורע לתנאים אלו בכל העולם המערבי", כתב. "תנאי האסירים הביטחוניים בישראל טובים משמעותית מתנאי הכליאה של טרוריסטים במערכות הכליאה המערביות... התחושה המתקבלת היא של מועדון חברים איכותי. במועדון זה, נזכיר את המובן מאליו, חברים ומתנהלים רוצחים שאת הרתעתם והרתעת שולחיהם אנחנו רוצים. מציאות זו מביאה לבלבול ערכי ומוסרי ולטשטוש החושים והאינסטינקטים הטבעיים".
בסוף 2022 נכנס איתמר בן גביר לתפקיד השר לביטחון לאומי, בינואר 2024 הוא מינה את קובי יעקובי לנציב שירות בתי הסוהר, וזה מצדו, החליט על מהפכה. שום דבר ממה שהיה, לא יהיה עוד. חוויית הקאנטרי קלאב נגמרה, התנאים הורעו, המחבלים למדו לראשונה איך נראית נחישות וכיצד באה לידי ביטוי משילות. לא קלה הייתה הדרך. שירות הבטחון הזהיר, זקני שב"ס התריעו, אבל המציאות הוכיחה שכל מה שהיה חסר לארגון הזה במשך שנים ארוכות, זה מישהו עם אומץ לשנות.
בשבועות האחרונים ביקשתי וקיבלתי אפשרות להסתובב במשך שעות ארוכות בכמה מבתי הכלא הביטחוניים. הייתי בכלא קציעות, הייתי בכלא עופר, הייתי באגף רקפת שבו מוחזקים מתחת לאדמה, במתקן השב"ס ברמלה, 84 מחבלי הנוח'בה הקשים. שוחחתי עם קצינים ומפקדים, נכנסתי עם ליווי לתאיהם של המחבלים, ראיתי את תנאיהם, השוויתי עם מה שאני בעצמי פרסמתי בעבר שוב ושוב - כל זה בדרך אל מסקנה אחת ברורה, לפיה אין דרך לתאר את המציאות הנוכחית אחרת מאשר "מהפך". לשום דבר ממה שהיה עד לא מכבר, לא נותר זכר. נציב נחוש והחלטי, בגיבוי שר נחוש והחלטי, ובצירוף פוסט טראומה ישראלית כוללת ממה שהתגלה כאן ב-7 באוקטובר, שינו את המציאות מקצה לקצה.
סוגרים בלחיצת יד
לפני שנתאר את המצב הנוכחי בבתי הכלא, נפתח בשרטוט חיי השגרה שנהגו בהם עד לא מכבר. אלה באו לידי ביטוי חזותי מושלם בסדרה "מגידו" ששודרה ב"יס דוקו" לפני שנים ספורות. איציק לרנר, הבמאי והיוצר של הסדרה, קיבל הזדמנות להסתובב במשך חודשים בכלא הבטחוני, לצלם, להקליט, ולשוחח עם המחבלים ועם הסוהרים. התוצאה הייתה מטלטלת. צפייה בסדרה מספרת את סיפורה של התבטלות מוחלטת של שירות בתי הסוהר של אז - במאמץ לקנות שקט, להכיל ולא להרגיז - מול הגרועים שבמחבלים.
האסירים הביטחוניים - וזה, כמו שאר הדברים שיפורטו פה, היה נכון עד לאחרונה - קיבלו את האפשרות להתחלק בכלא לקבוצות, בהתאם לארגוני הטרור שמהם הגיעו, כאילו הם עדיין מסתובבים בסמטאות מחנה הפליטים בלטה. כל ארגון קיבל את האגף הנפרד שלו, ובראש כל ארגון עמד המנהיג שלו, כשמטעמו פועל דובר האגף, המייצג את מחבלי הארגון מול ההנהלה ביומיום. כך ניתן לראות ב"מגידו" כיצד מתנהל בין הצדדים המו"מ על השעות המוקצות למשחקי פינג פונג (ממש כך!). כך ניתן לראות כיצד מתנהל הדיון על השאלה מתי יגיעו הטלוויזיות החדשות שמפקד האגף הבטיח לארגן לחמאסניקים. כך ניתן לראות את המפגש שבו מסביר המפקד לאחד המחבלים, אגב התנצלות, מדוע אשתו נדרשה להוריד את כיסוי הראש שלה בעת שהגיעה לבקר אותו, אחרי שגלאי המתכות צפצף.
כשמפקד האגף מחליט על עונש קל בעקבות איחור של האסירים בעמידה למסדר, מגיע אליו מנהיג החמאס בכלא למו"מ והדברים נסגרים בין השניים בלחיצת יד, כאילו מדובר במנהל מפעל וביו"ר ועד העובדים, ולא במפקד כלא ובמחבל.
באחד הקטעים היותר הזויים בסדרה, ויש רבים כאלה, מתועדת ישיבה של מפקד הכלא עם דוברי האגפים, אלה שמייצגים את ארגוני הטרור השונים. "זו הזדמנות טובה לעשות שיחה איתכם", הוא פותח. אחד מהם מבקש להחזיר את הביצה הרכה לתפריט. השני מתלונן שיש בעיה עם הטלוויזיה שלו. "יש לנו בעיות תקציב, אתם צריכים להבין", מסביר המפקד.
בכל תא יש למחבלים טלוויזיות. כשהם מבקשים לקבל חדשות, מבטיח המפקד למנהיג החמאס הכלוא אצלו שהוא יעשה מאמץ להשיג עוד עשרה מסכי LCD עד לשבוע הבא ("אם הצלחתי לארגן מהמחוז, אתם מקבלים. אם לא, נשלים לכם את הפער").
באחת הסצנות המטורפות, נראית התכנסות של עשרות מחבלים, ברשות ובסמכות, לתפילה ולדרשה קבוצתית, כשבמרכזה, אפרופו עיסוק בקולוניאליזם, מסביר מנהיגם: "על פי השריעה של אללה, צריכים לקטוע את יד הגנב, למי שמושיט יד לנכסי אחרים וגוזל אותם בכוח ללא שום זכות. צריך לרסק לו את הגולגולת אפילו לפני שקוטעים את ידו". בסצנה אחרת, שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שהיא אמיתית, נראים מחבלי חמאס כשהם מקיימים בחירות מסודרות להנהלת הארגון בכלא, הכל תחת השגחתה של ההנהלה, עם קלפי, עם רשימות מועמדים, ועם ועדת בחירות שסופרת את הקולות. תאי הכליאה עצמם נראים כמו פינת האוכל בבית שלי, כשהילדים מגיעים לארוחת שבת, עם אוכל טוב, עם מצב רוח, עם שירה ועם תפילות.
מי שירצה מלחמה, יקבל
זו, כאמור, ההיסטוריה. ומה היום? כלום. השבוע, הציג אחיקם הימלפרב, כתב ערוץ 14, קטע מתוך פודקאסט שבו התראיין לאחרונה איש הג'יהאד האיסלאמי שנדון למאסר עולם על חלקו ברצח יהודי לפני כשני עשורים. האיש, ששוחרר בעסקה האחרונה, סיפר על האופן שבו נראה בית הכלא עד לאחרונה. "בן גביר אמר שאלה היו קייטנות. אולי יהיה מי שיגיד שזו הגזמה של בן גביר, אבל הם באמת היו כמו קייטנות", צחק. "היחסים עם השב"ס, קצינים, מנהלים, משטרה, היו כאילו אנחנו משפחה אחת".
ובכן, הימים שבהם שירות בתי הסוהר היה מספק לארגונים השונים את מרחב המחיה שלהם - אגף חמאס, אגף פת"ח, אגף החזית העממית - תמו. רב גונדר קובי יעקובי, זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו, החליט לערבב את כולם. שב"ס, נימק, לא אמור לשמר את הסדר הטוב בין ארגוני הטרור. לאנשי השב"כ שהפחידו אותו שהוא משחק באש, ושבתי הכלא עלולים להידלק, השיב: מי שירצה מלחמה, יקבל אותה. הערבוב, הסביר, יקשה על יצירת הנהגה בכלא. כשבתא אחד יושבים יחד חברים משורה של ארגונים, יהיה להם מורכב מאד לבנות את אותה היררכיה שהייתה קיימת בבתי הכלא כל כך הרבה שנים. יתרה מכך, בעבר, מוסיף גורם בכיר במודיעין של שב"ס, כשהם היו בקבוצה ארגונית אחת, כל מי שהיינו מוציאים למפגש עם אנשי המודיעין שלנו, היה עובר תחקור כשהוא חזר. היום זה מסובך להם הרבה יותר. ההוא מהארגון האחד לא ישתף את ההוא מהארגון האחר. הוא לא חייב לו כלום. גם היכולת לאסוף מהם מודיעין גדלה. איש פת"ח יספר על איש חמאס, יותר ממה שאיש חמאס יספר על החבר שלו לארגון.
"נגמר. הכול השתנה"
כלא עופר, שעת צהריים. בשרוול המוביל אל אגפי הכליאה מגלגלים סוהרים על עגלות את תבניות האוכל של האסירים. ארוחה קבועת קלוריות. "אף אחד לא מקבל טיפה פחות ממה שנקבע, ואף אחד לא מקבל טיפה יותר ממה שנקבע", מסביר מפקד הכלא, תת גונדר ודים גולדשטיין, ופותח את אריזות האוכל כדי להציג. רגע אחרי שצוות לוחמים פורץ אל תוך אחד התאים, ומוציא את 11 האסירים החוצה לחצר לטובת חיפוש, מסביר לי מפקד האגף את הפער בין מה שמתרחש בכלא היום למה שהתרחש קודם לכן. "כאן, בקצה האגף, הייתה קנטינה", הוא מראה, "כל אסיר היה יכול להזמין מהקנטינה מה שהוא רוצה. בשר, דגים, ממתקים, חטיפים, ואנחנו היינו מספקים להם את זה כדי שיוכלו לבשל אצלם בתא. אם מישהו היה מזמין בשר מס' 5 ומקבל בטעות בשר מס' 4, הייתה מהומת אלוהים. זה היה המצב", הוא מחייך במבוכה.
הקנטינות היו הצ'ופר של המחבלים בכל בתי הכלא. סיפור שקשה להאמין שהיה קיים כאן עד לא מכבר. הרשות הפלסטינית, בסיועה האדיב של מדינת ישראל, הייתה מפקידה כסף לטובתו של כל אסיר, והוא מצדו היה זכאי להזמין באמצעותו בקנטינה פינוקים מפינוקים שונים. בין השנים 2015-2021 הופקדו עבור המחבלים 200 מיליון שקלים עבור הקנטינה. שירות בתי הסוהר, כדי לייצר שקט, אפשר למחבלים להחזיק בתאים פלטות חשמליות וכיריים, ואלה הכינו לעצמם מטעמים כאילו הם שוהים בדירת אייר-בי-אנד-בי. בנסיבות הללו, בתי הכלא לא הרתיעו איש. יתרה מכך, הם הפכו עבור ארגוני הטרור מודל לפראייריות הישראלית. פלסטינים שרצחו יהודים חיו כמו מלכים, התפללו עם החבר'ה, שיחקו עם החבר'ה, צפו במשחקי כדורגל עם החבר'ה, ובישלו את מיטב האוכל עם החבר'ה, בתנאים שלא תמיד קיימים להם בבית, כשמשפחתם מקבלת במקביל כסף מהרשות הפלסטינית.
"זה נגמר. הכול השתנה. אף אחד היום לא מקבל גרגיר יותר ממה שחייבים לתת לו", מתאר מפקד האגף. "וזה לא רק זה. עד לא מזמן, אם היינו ניגשים למישהו ורוצים לדבר איתו, הוא היה מפנה אותנו אל הדובר של הארגון, שהיה סוג של יו"ר ועד. אי אפשר היה לטפל באסיר אחד בלי לגייס סביבו את כל אסירי הארגון".
לסיפור ה"דוברים" היו השלכות ביטחוניות. בחסות התנהלות שערורייתית, הפך כל מחבל לנציג הארגון שלו בחוץ. במצב דברים שכזה, לכל ויכוח של הנהלת הכלא עם אסיר ספציפי, היה פוטנציאל לעימות עם אבו מאזן או עם יחיא סנוואר. "האבולוציה הביאה לכך שכשרצו למנוע או להקטין שביתות", שיחזר חיים גליק, בעבר סגן הנציב, "היו מניידים דוברים מכלא לכלא ברכב של שירות בתי הסוהר כדי שיוכלו להיפגש ולסגור עניינים. אני לא מאמין שיש דבר כזה בעולם. דובר חמאס בשקמה נפגש עם דובר חמאס במגידו, בחסותנו".
"זהו. אין יותר דוברים, אין יותר מנהיגים, כולם אסירים שווים", אומר מפקד האגף. "מעבר לזה", הוא ממשיך, "הם בנו במהלך השנים בעלי תפקידים חזקים. לדוגמא, אלה שחילקו את האוכל. לאנשים האלה היה כוח גדול. הם גם יכלו להעביר דברים מתא לתא, וגם קבעו מי יקבל וכמה יקבל. זה הופסק. עכשיו, לפני כל ארוחה, הם מקבלים הודעה מי התורן. אין קביעות, אין סדר, אי אפשר לתכנן כלום מראש".
עד לא מכבר נראו תאי הכליאה של המחבלים כמו חדר ממוצע של בני נוער מבולגנים. ערימות ענק של ציודים מציודים שונים, בגדים, ספרים, ציוד אישי, משחקי קופסה ומה לא. לפני כמה שבועות נכנסתי אל תאי הכליאה ואל אוהלי הכליאה של האסירים הביטחוניים בקציעות. לבד ממיטות, אין שום פריט מיותר. צלחת, כוס וכף מפלסטיק, שני סטים של בגדים, שתי מגבות, לבנים להחלפה, וזהו.
אנשי המודיעין של שב"ס מספרים על צעירים פלסטינים בתיכון שבעבר היו עוברים עבירות ביטחוניות "קלות" - זריקת אבנים לא מזיקה או משהו מעין זה - ומתאמצים להיאסר לפרק זמן קצר כדי לסיים בכלא את הבגרויות. בחסות שב"ס, הם היו לומדים למבחנים, וביום הקובע מתקשרים אל הנציג במערכת החינוך של הרשות הפלסטינית, מקבלים הקלות, ובאמצעות הטלפון הציבורי עוברים את המבחנים. גם זה לא קיים כבר. ממש כמו הלימודים האקדמיים. אין יותר לימודים, אין יותר הרצאות, אין יותר מבחנים, אין יותר מתן אפשרות למחבל לנצל את הזמן כדי לצאת מהכלא עם תואר ראשון.
זוכרים את הדיווחים על מחבלים שמתקלחים במשך שעות ואחר כך משאירים את המים פתוחים כדי לגרום נזק ולבזבוז מים? לא עוד. יעקובי הורה להוציא את המקלחות מתאיהם של האסירים ולהגביל להם את המים. כל אסיר מקבל שעה יומית לטיול תחת כיפת השמיים, השעה הזו כוללת גם את זמן המקלחת. מקלחת ציבורית כזו נמצאת בכלא קציעות בקצה חצר הטיולים. כמה זמן נמשכת המקלחת? דקות ספורות והמים נסגרים, כשהשליטה עליהם נמצאת בידיהם של לוחמי הכליאה. אין בזבוזים, אין חגיגות.
נכנסתי, כאמור, לשורת תאים של מחבלים, בשלושה בתי כלא שונים. הנוהג שנראה בסדרה "מגידו", לפיו בכל כניסה כזו מארחים בעלי הבית המחבלים את הסוהרים שנכנסים אליהם, לשיח בגובה העיניים, הסתיים. באגף רקפת, לדוגמא, נכנסתי אל תא של מחבלי נוחבה ששירתו בקומנדו הימי של הארגון. תא קטן, שלושה מחבלים, שלוש מיטות, ארבעה קירות, וזהו. שום דבר נוסף. רגע לפני הכניסה אל התא, דפיקה של לוחמי הכליאה על הדלת, והמחבלים יורדים על ברכיהם אל הרצפה שליד הקיר הרחוק, ידיהם מאחורי הראש, אחוריהם אל הדלת הנפתחת.
קץ לבושה
זוכרים את הלעג של העיתונות כלפי השר בן גביר, כשזה החליט לסגור את מאפיות הפיתות בבתי הכלא הביטחוניים? צריך לדבר על העובדות כדי להבין כמה טירוף היה במאפיות הללו. עד לפני כמה שנים, פעלו בשירות בתי הסוהר ארבע מאפיות. עלויות התפעול שלהן לא כללו רק את מחירי הקמח והמים, אלא תחזוקה שוטפת, כוח אדם, ואבטחה.
כששתי מאפיות התקלקלו, הוחלט שמחיר התיקון יהיה יקר מדי, והן הושבתו. נשארו אלה שבכלא קציעות ובכלא נפחא. בעבר, סיפקו המאפיות הללו לכל מחבל שש! פיתות טריות מדי יום. בהמשך ירד המספר לחמש. בשלב ראשון, אחרי שבן גביר החליט לסגור את המאפיות הללו, שהיו חלק בלתי נפרד מתחושת הכלא המפנק של אז, עברו בשב"ס לרכוש כמות פיתות זהה לכל אסיר. כשהוחלט להפסיק לפטם את המחבלים ולהאכיל אותם במינימום הנדרש לפי הקריטריונים הבינלאומיים, עברו בשב"ס לכמות קטנה בהרבה, ולפרוסות לחם. אין יותר הוצאות אחזקה, אין יותר סוהרים שמאבטחים, אין יותר אסירים פליליים שמובאים מבתי כלא אחרים כדי לאפות את הפיתות עבור המחבלים, וחשוב מכל: אין יותר תחושה של מחנה קיץ.
הלאה. זוכרים את הניסיון של השר גלעד ארדן להכניס מתקנים לשיבוש קליטה סלולארית לבתי הכלא הביטחוניים? זה היה ב- 2019. ראש השב"כ דאז, נדב ארגמן, טרפד את המהלך, איים שבתי הכלא יבערו בתגובה, והציע במקום זה להכניס לראשונה טלפונים ציבוריים, שיהיה למחבלים איך להתקשר. ובכן, גם הבדיחה הזו הגיעה אל קיצה. יעקובי החליט על הכנסת החסמים הסלולריים אל בתי הכלא, ולפחות בכלא אחד ראיתי אותם בחצר. בסוגריים, בלי להעמיק כאן יתר על המידה, נספר שהאפקטיביות של החסמים הללו לאורך זמן תהיה תלויה ברצון של חברות הסלולר לשתף פעולה, מה שכרגע מוטל בספק לפחות לגבי חלקן. כך או כך, בינתיים, כדי שמישהו לא יתחרט בהמשך הדרך, הורה הנציב לעקור ממקומם את הטלפונים הציבוריים ששימשו את האסירים בעבר, ולשים קץ לבושה.
בתחילת הדברים סיפרנו על התפילות הקבוצתיות מהסדרה "מגידו"? ובכן, אין יותר תפילות קבוצתיות ואין יותר תפילות קולניות בכלל. מי שרוצה להתפלל, עושה את זה בשקט, בינו לבין עצמו. קריאות "אללה אכבר" בקולי קולות, שפעם היו הפסקול של בתי הכלא הביטחוניים, גוררות היום ענישה. בכלל, מילת המפתח בבתי הכלא היום היא "משילות". בכלא עופר, נזכר המפקד גולדשטיין בליל הטילים האיראניים, ובאסירים שניצלו את המהומה כדי לדפוק על הדלתות ולעשות רעש. הם נענשו כולם, סיפר. למה בעצם, שאלתי, מה אכפת לך שהם דופקים? למי זה מפריע? משילות, השיב. נגמרו החגיגות. היום אתה מאפשר להם לדפוק ולצעוק, מחר זה פוגש אותך במקום אחר. יש כללים וכולם צריכים לשמור עליהם.
והנה עוד דוגמא. ביום שבו הגעתי לכלא קציעות, שלח סגן מפקד הכלא, גונדר משנה דימה וילדרמן, עשרה מחבלים לשבוע בידוד אחרי שנמצאו שתי כתובות על הקיר בתא שלהם. באחת נכתבה "עזה תיבנה מחדש", בשנייה "התנגדות בצורת אגרוף". בהוצאה של הטלוויזיות ומכשירי הרדיו מהתאים, מסביר וילדרמן, ניתקנו את האסירים כמעט לגמרי מהעולם החיצון. מפגש עם עורך הדין הפך להיות, במקומות רבים, הקשר היחיד שלהם אל החדשות שבחוץ. אם אין מפגש כזה, אין להם מושג מה מתרחש במלחמה, מה קורה בארגון שלהם, ואם סנוואר ונסראללה חיים או מתים. ועל זה צריך להוסיף עוד נקודה חשובה: מכיוון שהמחבלים יודעים שהמפגשים עם עורכי הדין הם נקודת תורפה של שב"ס, שכן אי אפשר למנוע אותם, הם מנצלים אותם לא פעם כדי לקבל או להוציא מסרים. בייעוץ המשפטי של שב"ס מנהלים מאבק עיקש נגד זה, ושורה של עורכי דין שנתפסו על חם קיבלו הודעה שלפיה לא יוכלו עוד להיכנס עוד למתקני שב"ס, כשבמקביל, נגד למעלה מעשרים מהם הוגשו תלונות ללשכת עורכי הדין.
##
ביותר מבית כלא אחד מספרים, בלי הרבה געגוע, על העוצמה שהייתה בידיהם של המחבלים הכלואים עד ל-7 באוקטובר. באחד ממקרי העבר, סיפר בכיר בשירות, שינוי בתנאי האסירים הביא למהומה גדולה בכלא שהגיעה עד כדי איומים בירי רקטות על ידי פעילי הארגון ברצועה. שב"ס עשה מהר צעד אחד אחורה, והעביר טלפון לאחד מפעילי הארגון בכלא כדי שיצלצל לחברים שלו ברצועה ויבהיר להם שהכל חזר לקדמותו ושאין צורך לירות.
הסיפור של שירות בתי הסוהר מול המחבלים, היה מודל מוקטן של הסיפור של מדינת ישראל כולה מול רצועת עזה. ההכלה הועדפה על הנחישות, השקט הועדף על העמידה האיתנה. בחסות שירות הבטחון הכללי, שהזהיר והפחיד והתריע, שב"ס היה לארגון כנוע ומובס שבו כל מחבל מלך. כאמור, כל זה נגמר. אל מול תעשיית הפינוקים והכיף של פעם, מתקני הכליאה אינם עוד מקום שנעים למישהו לחוות. נוכח התחתית הביטחונית שבה מצאנו את עצמנו בבוקר ה- 7 באוקטובר, נראה שבמקום שבו כלואים אלפי מחבלים, נציגיהם של ארגוני הטרור הרצחניים, מתחיל התיקון.