אמצע אפריל 1943. הגרמנים עושים את ההכנות האחרונות לשלוח את יהודי גטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. לוחמים יהודים בתוך הגטו יוצאים למנוע את המשלוח בגופם. סיפור הגבורה במאבק של מעטים מול רבים, האומץ, ההקרבה, הוא אחד מעמודי התווך בזיכרון הקולקטיבי של השואה.
אלא שמאחורי החזית האחידה, לכאורה, אל מול הצורר הנאצי, היה קרע גדול ואיבה תהומית. שני ארגונים מרכזיים פעלו בגטו. "הארגון היהודי הלוחם" מהשמאל, בראשות מרדכי אנילביץ', ו"הארגון הצבאי היהודי" מהימין, בראשות פאוול פרנקל. שניהם פעלו בנפרד, מסרבים להתאחד גם כשהמוות הלם בדלת. האידיאולוגיה והאגו הפוליטי היו חשובים יותר מהישרדות.
היריבות בין המנהיגים לא הייתה עניין שולי. שררו ביניהם חשדנות, חוסר אמון ועוינות גלויה. כל פלג התעקש לשמר את עצמאותו, את זהותו הפוליטית ואת השליטה על אנשיו, גם במחיר הפגיעה ביכולת הלחימה המשותפת. לא היה תיאום מבצעי, לא היה שיתוף פעולה באספקת נשק, לא היה תכנון אסטרטגי משותף. הפילוג הזה גרם לכך שמעטים נגד רבים הפכו למעטים עוד יותר, בשל הפיצול הפנימי.
82 שנים אחרי, בימי "בין המיצרים" של הציונות, ימי חשבון הנפש שבין יום השואה ליום העצמאות, המסקנה עגומה: לא למדנו כלום מאז. אנחנו אותו עם בדיוק, עם אותה מחלה בדיוק. אלא שבניגוד לאירועי העבר, המרד בגטו, פילוג ממלכת יהודה וישראל, המריבה בין הפרושים לצדוקים, האיסיים והקנאים, חסידים מול מתנגדים, שעליהם למדנו בדיעבד, היום הפלגנות מתרחשת בשידור חי, לעיני האומה כולה. הדור שלנו לא יוכל לומר "לא ידענו".
מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה בעזה, פעילות מבצעית בלבנון, תחת איום טילים מתימן ומהרצועה, כשהחטופים עדיין מעונים במנהרות החמאס, והכלכלה מדשדשת, ומה מעסיק את מנהיגינו? האגו. אגו גדול, בלתי נלאה, שעטוף, כביכול, ב"ערכים" ובאידיאולוגיה, אבל רואים לו, הוא עירום לגמרי.
שיאי האגו טריפ של מנהיגנו נשברים זה אחר זה. השלפוחית של בצלאל סמוטריץ' מתחילה ללחוץ, בדיוק כשראש השב"כ, רונן בר, מתחיל לדבר, כי צרכים פיזיולוגיים ותרבות הדווקא, קודמים לביטחון המדינה.
שר המשפטים, יריב לוין, יושב בטקס ממלכתי ליד נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, הצ'ילבה שלו. כשעמית פונה אליו, הוא מפנה את הראש לצד השני, בהתנהגות שבגן שושנה היתה מזכה אותו בעונש של אי יציאה לחצר. אבל הגננת שלו שקועה עמוק במציאת תירוץ מקורי, כדי לחתוך מהמשפט שלה מוקדם. והיא יודעת בוודאות ש"כואב לי הגב" כבר לא יתפוס יותר, אחרי שהשופטים ההמומים צפו בהצהרה הזקופה מחפ"ק הכבאות.
חבר הכנסת אלמוג כהן מקבל זימון לחקירה פתוחה במשטרה, ושולח מכתב מעורך דין שבו הוא, נבחר ציבור, מודיע שאין לו כוונה לבוא, ואם במשטרה רוצים שהוא יגיע, זה יהיה "רק באזיקים". עם כל הכבוד לעברו המשטרתי המרשים של כהן, זו לא התנהגות של מחוקק, אלא של עבריין צעצוע ברפובליקת בננות.
גם בצד השני של המתרס לא טומנים את האגו בצלחת. יאיר לפיד, ראש האופוזיציה, פלט, "אני מסתכל על אורית סטרוק. רק על זה מגיעה לי העלאה", כאילו חברת כנסת ממחנה יריב, אטרקטיבית עד כמה שתהיה, או לא, היא מטרד שצריך לסבול. זאת האלטרנטיבה השלטונית שלנו. הייתי מביאה עוד דוגמאות מהאופוזיציה, אבל הם לא באים לעבודה מתחילת הקדנציה. ומי שלא עושה, גם לא טועה.
מתחת לפני השטח, מבעבעת מלחמת אגו בלתי פוסקת בין ראש הממשלה ליועצת המשפטית לממשלה, בין בן גביר לסמוטריץ', בין שניהם לגפני, בין הממשלה לאופוזיציה. כל אחד מהם לכוד בבועת הצדקנות האישית שלו, משוכנע שרק הוא מחזיק באמת המוחלטת, שרק הוא יציל את המדינה. האמת העגומה היא, שהם עסוקים בעיקר בלהציל את עצמם, ישבנם, מעמדם הפוליטי והאגו שלהם.
אבל כשעולה באוויר חשד לניצני ניצנים של חשש לסרבנות מוכחשת, מזדעקים נבחרנו כאילו תקף אותם כריש. איך מעיזים בני העם הפשוט להתנהג באופן מבזה כזה, איפה הממלכתיות, הטיית השכם הלאומית. שמעתם את קול ההתרסקות? הדוגמה האישית קפצה מהחלון מבושה.
בין ימי הזיכרון, אנחנו נוכחים שהזיכרון שלנו קצר מאוד. השבוע זעם רפיק חלבי על כך שאף שר לא יגיע לטקס הזיכרון המרכזי של העדה הדרוזית בעוספיא, ששכלה 13 מבניה במלחמה הנוכחית, ומי שתייצג את המדינה תהיה חברת הכנסת אתי עטיה מהספסלים האחוריים של הליכוד. רק שחלבי שכח, איך לפני שנתיים בני העדה מנעו בגופם משרת המודיעין דאז, גילה גמליאל, את הכניסה לאותו בית עלמין ממש, כי הצביעה בעד "חוק הלאום".
מלחמות האגו באות קומפלט עם אובדן הממלכתיות. והמחיר של שניהם נגבה תמיד מהאזרחים, לא מהפוליטיקאים. הוא משולם בדם בשדה הקרב, בחיי חטופים המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים, במשפחות קרועות, בטראומה לאומית, בכלכלה מידרדרת, בשסעים חברתיים הולכים ומעמיקים.
בימים שאמורים להיות ימי אחדות וזיכרון משותף, ימי גאווה לאומית וחשבון נפש, מנהיגינו זורקים קובבות אחד על השני ומנהלים ביניהם תחרות של התעמרות בפקידים. מי שיותר מגעיל ויותר בוטה, זוכה בכותרת שמנה. יש לנו עוד פחות משבוע עד ליום העצמאות כדי להתאפס על עצמנו אבל אל דאגה. זה לא יקרה. תתחילו להתכונן לצעקות ולדחיפות בבתי הקברות.