הם באים מיחידות שונות, ומשני צידי המפה הפוליטית. כולם נקראו לדגל ב-7 באוקטובר, ובכולם הציתו אש הקרב והסכנה את הרצון לכתוב ולתעד, כבר בשדה הקרב. הפחד, העצב, התשישות - והתקווה: 5 אנשי מילואים מספקים הצצה ליומני המלחמה שלהם.
הצוער (במיל') נ', בן 32, נולד בארה"ב והיום מתגורר בנתניה. הוא נשוי לאורטל, אשת חינוך, והם הורים לטוהר (5) וגאיה (3). גם בחייו האזרחיים הוא עוסק במשרתים בצה"ל, ועשייתו כמנכ"ל עמותת "רוח נכונה" לחיילים בודדים אף פעם אינה רחוקה מדי מהתרומה למאמץ המלחמתי. הוא עצמו לוחם מסיירת גבעתי שהיה בפלוגת העורב, נפצע במבצע צוק איתן והשתחרר בעקבות הפציעה. למרות זאת, מאז 7 באוקטובר הוא נמצא בלחימה: הוא קפץ לנובה ומשם לכפר עזה, לחם ברצועה יותר מ-400 ימים ושירת כמפקד החפ"ק של סמח"ט גבעתי לשעבר, אל"מ דוד רון. בימים אלה הוא בקורס קציני חי"ר במילואים.
המלחמה, הוא מספר, הציפה בו את הרגשות שהוא רצה שיתועדו וייזכרו. הוא התחיל לכתוב את היומן במהלכה - בתחילה על שלושת הימים הראשונים, ובהמשך על כל מה שפקד אותו. "הכתיבה היתה אצלי כלי לרפואה. ממש כמו יוגה וספורט", הוא מגלה, "היא הביאה לי מזור לנפש. לא שידעתי את זה מראש. בכלל לא תכננתי לכתוב ספר".
במילים שלו: קראו את יומנו של הצוער (במיל') נ'
דפי ברזל: מה מסתתר ביומנים שכתבו הלוחמים בשדה הקרב? | פרויקט מיוחד
אבל הוא כתב, ובגילוי לב אדיר: "אני מאמין ויודע שלמדתי בתקופה הזאת על החיים יותר מאשר למדתי כל חיי במסעות השונים, זה ברור לי, כי מעולם לא הייתי בוגר כפי שאני היום, ומעולם לא איבדתי כמות כזו של חיילים, ומעולם הזמן לא נעצר מלכת בדיוק כמו עכשיו".
במקום אחר ביומנו הוא מתייחס לסתירה בין הדרמטיות של המאורעות לקלות הבלתי נתפסת של התיעוד. "'אנחנו בתקופה תנ"כית בימים של רשתות חברתיות', שמעתי את אחד מהמפקדים הבכירים אומר באחת הפעמים, כשלחמנו ברצועה. מלחמה על הישרדות, כשדברים כמו פייסבוק, אינסטגרם וטיקטוק קיימים. שילוב מוזר שיצר דיווחים בזמן אמת לצד לחימה על החיים שלנו. כולם יודעים הכל, ואף אחד לא יודע כלום. רק מי שהיה שם, אולי. ומי שכבר לא יחזור".
היומן שלו מלא בהרהורים כאלה, שאקראיותם לא גורעת מעומקם, כפי שממחיש הקטע הבא: "כבר שעת צהריים מאוחרת, בכניסה לקיבוץ כפר עזה מוטלים עשרות לוחמים על הרצפה. רק נעליים אדומות נצצו בשמש, כאילו מבקשות להמשיך להילחם בקרב, אך חסרות את היכולת לכך.
"התקרבנו לבוטקה בכניסה לקיבוץ. מצאתי שם ווסט לחימה זרוק, כנראה של לוחם שנפגע. עליתי על הווסט, וגיליתי שיש בו מחסניות. השער הצהוב היה פתוח. מאחוריו, מצנח רחיפה בצבע כתום נח על הכביש. הצבעים הללו נחרטו בזיכרוני".
מה שהתחיל אינטואיטיבית, "לצורך פריקה ותיעוד האירועים והחוויות במילואים", התגלגל בינתיים, במימון המונים, להוצאתו לאור של הספר "וו גרירה". "בימים האלה ההיסטוריה של החברה הישראלית נכתבת, והחלטתי להשיל מעליי את מסע הדרכים ולשתף בתובנות שהבנתי במהלך הדרך שלי. אחרי שגיליתי שאני יודע גם לכתוב, העזתי לחלום על כתיבת ספר. לקחתי את הזמן תוך כדי שגרת החיים ופתאום מלחמה, התוכניות השתנו ברגע. חזרתי בחיים אחרי התופת שעברנו, והחלטתי להעז וללכת על זה", תיאר.
מה לומדים מהספר? מה המסר שלו? "בעיקר שיש הרבה זוויות. לא משנה עם מי נלחמת, כל אחד חווה את הדברים אחרת הזווית שבה אני ראיתי את הדברים היא לאו דווקא הזווית הנכונה. במלחמה כמו במלחמה. כולנו יכולים להיות באותה תקרית, וכל אחד יכול לראות את הדברים באופן שונה. מפה אתה יכול לקחת את זה גם למקומות אחרים. כנראה אין אמת אחת. הכל טוב וכולם בסדר. גם זה עם הפוסט-טראומה, וגם הצעיר שנלחם עם הוותיקים. ואין צורך לשפוט".
לדבריו, הספר פונה בעיקר לצעירים, לדור הטיקטוק, למי שלפניו שירות משמעותי. "יש קרבות ויש מחשבות על הקיום. אני חושב שממה שכתבתי עולה שאנחנו מאמינים באנשים, שאנחנו מאמינים בדור הצעיר של מדינת ישראל, סומכים עליו מאוד. וגם באלה שעוד מעט יהיו חיילים - אנחנו בונים עליהם ועל ההחלטות שלהם ואנחנו מגבים אותם. זו השליחות שלי, ואני אישית בחרתי לעסוק בזה גם באזרחות".
דפי ברזל: היומנים שכתבו הלוחמים בשדה הקרב | חזרה לפרויקט מיוחד