הם באים מיחידות שונות, ומשני צידי המפה הפוליטית. כולם נקראו לדגל ב-7 באוקטובר, ובכולם הציתו אש הקרב והסכנה את הרצון לכתוב ולתעד, כבר בשדה הקרב. הפחד, העצב, התשישות - והתקווה: 5 אנשי מילואים מספקים הצצה ליומני המלחמה שלהם.
סרן (במיל') ד"ר נ', בן ה-36, הוא מומחה לרפואה פנימית בשערי צדק. גדל בירושלים וגר ביישוב דולב בבנימין, נשוי לתחייה ולזוג ארבעה ילדים (ציון התינוק; שחרי, שנתיים; ערבה, 5; ועוז ציון, 7). הוא התגייס במחזור מרץ 2009, שירת בגדוד 890 כמטוליסט ובהמשך, אחרי שהוכשר כבר כרופא, התעקש לחזור לצנחנים. במילואים הוא משרת כרופא בגדס"ר 6623 של חטיבה 55.
במילים שלו: קראו את יומנו של סרן (במיל') נ'
דפי ברזל: מה מסתתר ביומנים שכתבו הלוחמים בשדה הקרב? | פרויקט מיוחד
ב-7 באוקטובר הוא הגיע מיד לנקודת הכינוס שלו במחנה ביל"ו, ולמחרת ירד לעוטף. אחרי חודשיים באזור החרמון והרבה מאוד אימוני רפואה, נכנס הכוח בדצמבר לחאן יונס לתמרון של חודשיים וחצי. בהמשך, ממוצאי ראש השנה במשך חודשיים וחצי נוספים, הוא וחבריו היו במטולה תחת חטיבה מרחבית 769. הוא עשה יותר מ-240 ימי מילואים, חלקם בקרבות קשים ועקובים מדם. "לוקח לך זמן לתפוס את הדברים שקורים ולהבין אותם, כי בתוך הקרב אין לך את הפנאי או היכולת לעכל את החוויות הדרמטיות", הוא מספר.
"עוד היתקלות בגדוד, תמונת המצב לא ברורה. אחד הלוחמים עם חור ירי, מטפטף דם מידו השמאלית ואני מנסה להפשיט אותו. הוא צועק לי 'אני צריך להילחם, אני צריך להילחם, אני בסדר! תן לי להמשיך להילחם, דוקטור', הוא שואג". כך מתאר סרן ד"ר נ' את אחד הקרבות שבהם השתתף הגדוד שלו, בערב אחת השבתות.
"רבע שנה קודם לכן, אני בקבלת שבת עם חיילי החפ"ק, שרים 'שירו לה' שיר חדש'", הוא מתאר במקום אחר ביומניו את הניגודים שמלווים את שירות המילואים, "ואז בשנייה הכל מתהפך: 'הקפצה! הקפצה!', צעקות מטורפות, רץ למטה, שומעים מישהו צועק 'יורים עלינו, יורים עלינו, אר"ן, אר"ן'. מרכזים את החוליות הקדמיות של התאג"ד בנקודת איסוף פצועים, והסמג"ד צועק 'תאג"ד אלי! תאג"ד אלי!'. ירי בחוץ, כדורים שורקים בכל מקום. חלק מכוח הרפואה נשאר בנקודת איסוף במגנן, אך חלקנו מבין שצריך לצאת החוצה. אני יוצא עם רונן, אבל רגע לפני אני מביט בדור, החובש שלי. 'אני צריך אותך איתי'. מבטו מפוחד, כמו שלי. כולם מבינים את המשמעות של לרוץ לתוך האש".
הוא נזכר ביומן במסמך רוח צה"ל, "שנמצא אצלי בפק"ל כיסים מאז הטירונות", ושבו נכתב: "החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי עד כדי חירוף הנפש". ואז, תחת אש, הוא מיישם: "יוצאים בעקב הסמג"ד, ירי בלתי פוסק של קלאצ'ניקוב. כולנו עם כדור בקנה. אני לוקח רימון ביד. לא ברור אם המחבלים יורים מעבר לסוללה. 'קדימה בדילוגים', צועקים. אנחנו בדרך לכוח שהותקל. 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'. האם המשמעות להיות ללא פחד? האם אפשר שלא לפחד?"
כנראה אי אפשר. בטח לא באחת התקריות הכואבות שמתאר סרן (במיל') נ' ביומן - ההבנה שהוא ניצב מול חבר לנשק שנפל, ושאין שום תקווה להצילו. "אני רוכן אל לוחם שמוטל על הרצפה, כבר אין רוח חיים. הפנים מוכרות וליבי נעצר. לא יכול להיות. לוחם שזכיתי לשהות איתו במארב בחרמון בתחילת המלחמה. איש מתוק. אדם כן, איש של שיח, עולם של טוב. לא נתפס שהוא כבר איננו.
"אני מנסה להתמקח עם המלאך, הופך את הפצוע, מתבונן בפציעה, מנסה שוב לחוש פעימות לב. אבל לא, אין סימני חיים. אני מסמן לרב הגדוד לטפל בו, וכך בעדינות ובאצילות שלא ראיתי מעולם, הרב וסגן מפקד הפלוגה מכסים ומטפלים בחלל, כאילו מדובר באוצר של זהב ויהלומים גם אם הרוח כבר פרחה".
אבל כל המחשבות האלה, שמתורגמות אחר כך לדפים ביומן, באות רק אחר כך. "בתוך התופת אתה מתפקד כמו רובוט. אתה עושה את התפקיד שלך בצורה הטובה ביותר, וזה הדבר היחיד שמעסיק אותך", הוא אומר, "במקרה שלי זה להציל פצועים ולטפל בהם. כשהקרב נגמר ויש לך כמה רגעים לנשום, אז פתאום אתה קולט את העוצמות שהיו באירוע עצמו. כמה רעות. כמה גבורה. כמה רגעים של חסד, גם בתוך התופת הזו שהיית בה, וזה דבר גדול. מצאתי את עצמי כמה ימים אחרי כל פעם כזו יושב וכותב את הדברים האלה. כשאתה קורא אותם אתה מגלה, כמו כולם, דברים שמעולם לא הכרנו בעצמנו. יש בכתיבה משהו תרפויטי, מרפא, והיא עשתה לי סדר בראש. שמתי לב כשאני מעלה את הדברים האלה על הכתב, אני מסוגל להכיל אותם בצורה טובה יותר שמאפשרת לי להמשיך קדימה. זה לוקח את הטראומות שחווים בשדה הקרב והופך אותן למשהו יותר נסבל, שיותר מתיישר על הנפש".
הכתיבה באה לו בקלות, אם כי הנסיבות פחות או יותר כפו עליו להתרגל אליה; בחודש הראשון לכניסתם לעזה, לא היתה לו ולחבריו כלל גישה לטלפונים. בלילות היה יושב וכותב לאשה מכתבים, "כמו פעם". "אפשר להגיד שזו היתה התקופה הרומנטית ביותר בחיי הזוגיים, וגם ששם התחילה ההנצחה של המחשבות ושל הזיכרונות", הוא משחזר. "את המכתבים האלה היינו מוציאים עם נהגי ההאמרים שיצאו להביא אספקה, והם היו גם מקבלים את הווטסאפים שהגיעו מהנשים, מעתיקים אותם על נייר וככה מכניסים לנו".
היומן שלו התחיל משם, כשעשו פרויקט חטיבתי ואספו סיפורי מלחמה לצורך שימור המורשת. כמו שאר המרואיינים בפרויקט, הוא מודה שהיומן משרת אצלו את "הצורך לפרוק ולהנציח את החוויות והזיכרונות מהמילואים". עד היום שיתף את מה שכתב בעיקר עם משפחתו - "שיבינו. שירגישו הזדהות".
דפי ברזל: היומנים שכתבו הלוחמים בשדה הקרב | חזרה לפרויקט מיוחד