הם באים מיחידות שונות, ומשני צידי המפה הפוליטית. כולם נקראו לדגל ב-7 באוקטובר, ובכולם הציתו אש הקרב והסכנה את הרצון לכתוב ולתעד, כבר בשדה הקרב. הפחד, העצב, התשישות - והתקווה: 5 אנשי מילואים מספקים הצצה ליומני המלחמה שלהם.
רס"ר (במיל') א' הוא מ"כ בחטיבה 12. הוא בן 40, נשוי לנועה ואה לשניים (איתן, 9 ודניאל, 6). גדל בבאר שבע ומתגורר ביישוב מתן. בחיים האזרחיים הוא מהנדס בחברת טכנולוגיות אוטומציה ובקרה המייצרת מכונות למפעלים. בצבא - מהשירות הסדיר בגדוד רותם של גבעתי, ועד היום במילואים בחטיבת הנגב - הוא מ"כ. 7 באוקטובר תפס אותו בבית עם הילדים, הוא גויס באותו ערב ומאז עשה יותר מ-250 ימי מילואים. את ההתמודדות עם חודשי הלחימה הארוכים א' החליט לפרוק בכתיבה. "פתאום הבנתי את ההשפעה הגדולה שיש לנו, המבוגרים, על הלוחמים הצעירים יותר בצוות", הוא מספר. זה הוביל לגיוס מימון המונים לספר "תחנה אחרונה, עזה תחתית", שעכשיו בטיוטות אחרונות לקראת הוצאה לאור. בספר, א' הקדיש לחבריו ללחימה פרק שבו הוא מספר את סיפורם, מזווית ראייתו האישית כמי ששירת לצידם בעזה; הפרקים האחרים מגוללים את החודשים בתוך הרצועה. "וְשלַחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָה; וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ" הוא מצטט מספר עמוס.
במילים שלו: קראו את יומנו של רס"ר (במיל') א'
דפי ברזל: מה מסתתר ביומנים שכתבו הלוחמים בשדה הקרב? | פרויקט מיוחד
וכך הוא כותב באחד הקטעים המרשימים ביותר ביומן: "את הרגע של חציית הגדר לא אשכח לעולם. אישון לילה. המחזה נראה כמו סצנה מסרט בדיוני. ערפל כבד יורד על האדמה. גדוד שלם צועד בשני טורים אל תוך הלילה בדממה, תיקים על הגב ונשקים בידיים. חוצים את הגבול. בשמיים מתחוללת סופת ברקים - לא כאלה שבאים מעננים, כאלה שבאים מתוך מטוסים ותותחי ארטילריה. חיל האוויר בדואט מושלם עם חיל התותחנים, ממטירים בקצב מטורף גשם של מטאורים, לקראת ההגעה שלנו. הפיצוצים מחרישי אוזניים. האדרנלין משתולל, בית חאנון עולה באש. הפלוגה מגבירה את הקצב, שומע את נשימותיי של עצמי.
"אני מסתכל סביבי ורואה דמויות כהות מגיחות מהערפל. אחיי לנשק, צועדים בשקט, בתוך אפלה מוחלטת, צועדים בדממה רועשת. כל אחד בתוך המחשבות של עצמו. כל אחד והמטען שלו.
מולנו גדר המכשול פרוצה, מושחתת והרוסה. כה גבוהה ומאסיבית, הגדר שהקנתה ביטחון לכל כך הרבה אנשים, קרועה ותלושה כמו שערות ארוכות שנותרו על מסרק. מאחוריה המקור של הרוע, הרוע העזתי שהתפרץ עלינו. ועכשיו, אנחנו נכנסים להילחם בו מבפנים.
ריח חריף של עשן ועופרת. פגזים נופלים מהשמיים כל חמש שניות. הבזקים כתומים צובעים את קו הרקיע השחור - מופע אור-קולי, אנחנו בסרט. חשמל זורם לי בכל הגוף, ההרגשה רוחנית! אני מרגיש שכל עם ישראל עומד מאחורי הגב שלי. אני שליח. התמרון הקרקעי החל, שום דבר פחות מניצחון לא יתקבל. מבט צידי אחרון לעבר הגדר, אנחנו בעזה עכשיו".
הוא מודה שהכל התחיל "לצורך פריקה, בעקבות ההתמודדות עם קשיי חודשי הלחימה הארוכים". אין לו רקע של ממש בכתיבה, למעט יומן שכתב בעת שטייל במקסיקו. כשהפלוגה לחמה בבית חאנון, היכה בו הרצון לכתוב. "אני כותב דברים אישיים, לחלקם בני המשפחה וחברים עוד לא נחשפו. הם ילמדו מה עברנו".
בספר שנולד בכלל כיומן, הוא מוסיף, "הכל מובא בגוף ראשון. אני חולק את המראות, את הרעשים, את הריחות, מתוך הרחובות ובינות הפרדסים של עזה. זה הסיפור האישי שלי, שמתאר גם את העולם האזרחי של 'זקן כמעט בן 40' שחשב שהוא כבר סיים עם המילואים. אני לא איזה גנרל גדול, בסך הכל איש פשוט, אבא, שפתאום בשבת אחת ארורה הוקפץ למלחמה קשה, ובספר אני מביא את הסיפור שלי ושל החבר'ה שלי, המחלקה, הפלוגה. זה סיפור שמשלב בין לחימה - ולעניות דעתי, באופן אותנטי מאוד - לבין ההווי של הלוחמים, כולל הכינויים של כל אחד, כולל ההומור, הדאחקות, הקטעים והשטויות של חבר'ה בכל הגילאים שמוצאים את עצמם יחד. זה סיפור של עולמות מצטלבים, מבוגרים וצעירים, דתיים וחילוניים. זה לא רק הליכות וקרבות ולחימה".
מה התובנה הגדולה שלו מהכתיבה? "יש לנו עם מדהים, וכשאנחנו ביחד אז אנחנו יכולים להשיג הכל. צריך לשמור על אופטימיות למען עתיד טוב יותר לילדים שלנו. החזון שלי הוא להראות לעולם את הכוח של עם ישראל, לתת תחושת תקווה ומשהו להתגאות בו".
דפי ברזל: היומנים שכתבו הלוחמים בשדה הקרב | חזרה לפרויקט מיוחד