אומרים שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות; אבל מסיפורם האישי של חמישה מילואימניקים שהתראיינו ל"וואלה" עולה שהפתגם המוכר זקוק לעדכון: בין מארב לקרב, בין הפוגה לפעולה, פרצו מהם הזיכרונות, המראות וחוויות הלחימה, הציפו מחשבות, רגשות ותובנות - ומצאו ביטוי ביומנים אישיים, שהחלו לכתוב עוד בשטח.
"למדתי בתקופה הזו על החיים יותר מאשר למדתי כל חיי", הודה אחד מהם, וכאילו סיכם את תחושותיהם של כולם, "מעולם לא הייתי בוגר כפי שאני היום. מעולם לא איבדתי מספר כזה של חיילים, ומעולם הזמן לא נעצר מלכת בדיוק כמו עכשיו". היומנים האלה יותירו בידיהם את זיכרונות הרגעים האותנטיים שקפאו, מוגנים מעיוותי הזמן ומפגעי השכחה.
דפי ברזל: מה מסתתר ביומנים שכתבו הלוחמים בשדה הקרב? | פרויקט מיוחד
הם שירתו ביחידות שונות ובגזרות שונות. אחד מ"כ חי"ר נצחי, האחר מג"ד שריון; יש ביניהם רופא קרבי ומכונאי מסוקים מוטס; וגם לוחם שאחרי מאות ימי לחימה כמפקד חפ"ק מח"ט, עובר כעת קורס קצינים. קשה שלא להבחין כיצד כמעט כולם מתבלים את כתיבתם בציטוטים מהמקורות. "ושילחתי אש בחומת עזה", כותב אחד; "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע", "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", מתאר אחר. זו, כך נדמה, רוח הזמן. "אנחנו בתקופה תנ"כית בתקופה של רשתות חברתיות", מצטט שלישי את אחד המפקדים הבכירים בשטח. אבל בחיים האזרחיים הם הכל מכל: חילוניים ודתיים, משני צידי הקו הירוק והמפה הפוליטית. וכולם אנשי משפחה, שהותירו בבית אישה וילדים ונקראו לדגל מיד ב-7 באוקטובר.
חודשים ארוכים, איש-איש, הם נלחמו בלי הפסקה כדי להדוף ולהשמיד את האויב, ולהשיב את כל החטופים הביתה. חוט השני העובר בכתבים שלהם - קלישאה, אבל במקרה שלהם נכונה עד מאוד - הוא הרעות; וגם האופטימיות - שיש על מי לסמוך, שביחד ננצח. כולם מגלים בכתיבתם כישרון לא מבוטל בתיעוד הרגעים, הדילמות והתובנות. כולם מתייחסים לצורך לפרוק, לסדר את המחשבות, ובדרך זו או אחרת - להקלה בלהניח את הדברים על הכתב. הרצון לשתף אותם עם אחרים בא, בדרך כלל, רק בהמשך. כך גם ההכרה בערך הספרותי של הדברים, מעבר לתיעוד ההיסטורי. בסיוע מימון המונים, אצל שניים מהם היומן התפתח לספר. שלישי כבר שוקל.
דפי ברזל: קראו את היומנים שכתבו הלוחמים בשדה הקרב | פרויקט מיוחד