סיפור ההישרדות של סבתא שלי מלמד - לזכור זה לא מספיק. צריך גם לבנות

בכל שנה, ביום השואה, אני מוצא את עצמי שואל את אותה שאלה: איך מדברים על השואה עם הילדים של היום?

ילדים שגדלים בעולם שבו הכל מהיר, קל לעיכול, קצר ושטוח: עידן של טיקטוק, נטפליקס, גיימינג ורילס. איך אפשר להסביר להם את הבלתי נתפס? איך מעבירים להם לא רק את זוועות השואה, אלא גם את המשמעות, כך שזה יישאר בלב ולא רק בראש?

השנה השאלה קיבלה עבורי משמעות אישית במיוחד. כשאעמוד בטקס הממלכתי ביד ושם ואניח את זר הסוכנות היהודית, אחשוב על סבתא שלי, שושנה מיכאליס לבית גסטרן ז"ל , ילדה בת 9 שניצלה מהתופת יחד עם אחותה הקטנה, לילה תבל"א, והן לבד בעולם. במהלך המלחמה הן הוסתרו בבית יתומים בפולין, נאלצו למחוק כל סימן לזהותן היהודית, להעמיד פני נוצריות. הן הלכו לכנסייה אבל בליבן שמרו על מה שגדלו עליו בבית. עד שיום אחד אחד הן שמעו שיחה מפתיעה בבית היתומים, היו אלו אנשי הסוכנות היהודית ששוחחו ביניהם על נרות שבת בכדי לרמוז לכל נצר יהודי שהם הגיעו להצילם, וזה עבד, סבתא שושנה מצאה את האומץ להודות בפניהם לראשונה: "אנחנו יהודיות."

הדרך שלהן לארץ ישראל לא הייתה פשוטה. סבתא שלי, בגיל 12, יחד עם אחותה לילה, עברו תלאות וייסורים, עד שלבסוף עלו ארצה במבצע "ילדי טהרן" ביוזמת הסוכנות היהודית עם מאות ילדים, אחרי מסע מפרך. עם השנים, הפכה לדמות מעוררת השראה: היא התנדבה, הייתה משפחת אומנה לילדים, והקדישה את חייה לעזור לזולת. היא שמרה על זיכרונותיה הכואבים, אך הפכה לאישה של חום, נתינה ורוח תושייה, שעזרה לבנות את עתידם של רבים אחרים.

אני חושב הרבה על האופן שבו נסגר המעגל. איך הדור שניצל הפך לדור שממשיך לבנות. איך מתוך כאב של ילדה, נולדה מחויבות של נכד.

יש משהו סמלי בעובדה שאני, נכד של ילדה שורדת עומד בראש אותו הגוף שראה בילדים שניצלו לא רק שורדים, אלא עתיד. לא רק עדים לזוועות, אלא בוני מדינה. הסיפור של סבתא שושנה מלמד אותנו לא רק לזכור את מה שאיבדנו, אלא לבנות מתוך שמירה על הזהות, מתוך מחויבות עמוקה לשמירה על לכידות העם.

סבתא לא דיברה על מה שעבר עליה. כמו רבים מבני הדור ההוא, היא נשאה בתוכה זיכרונות ששרטו את נפשה, אך לא תמיד שיתפה בהם. אנחנו, הדור השלישי והרביעי, כבר לא יכולים להרשות לעצמנו לשתוק. עלינו להמשיך לספר, אבל גם להמשיך לפעול. לא רק אל מול האנטישמיות, השנאה וההכחשה, אלא גם מול הדה-הומניזציה של זיכרון השואה בעידן של טכנולוגיה שמקצרת כל דבר למילים בודדות.

הילדים של היום, בעידן של טיקטוק, יודעים לזהות זיוף. הם לא צריכים רק לשנן את העובדות אלא להבין משמעות. הם יודעים מתי אתה מרצה להם ומתי אתה באמת מתרגש. הם לא צריכים סרטון עם דם, הם צריכים מבוגר שמסתכל להם בעיניים ואומר: "אני איתך, ואני מאמין שאנחנו יכולים להיות אחרים." השואה לא שייכת רק לעבר. היא מבחן מוסרי להווה, שלנו, כהורים, כמורים, כמנהיגים.

הילדים צריכים להבין למה זה שינה, ועדיין משנה. התשובה היא שלא רק דרך סיפורים על מוות, אלא גם באמצעות חינוך לחיים. לא רק דרך תמונות של גטאות, אלא גם באמצעות שיחה על שייכות, על משמעות, על זהות. הילדים צריכים להרגיש שהם חלק ממשהו גדול מהם, חשוב מהם, עתיק ועם זאת - חי. להבין מה זו שנאה, מה קורה כשעומדים מנגד, אבל גם המשמעות של לעמוד יחד. הם צריכים גם לשמוע על אומץ, תקווה, ותקומה - כמו בסיפור של סבתא שושנה ואחותה לילה, שתי ילדות קטנות ששרדו את הזוועות ובנו כאן בית, משפחה עתיד. בנו פה מדינה והעבירו לנו את האחריות לשמור עליה.

הידע על השואה חייב להיות יותר מעובדות וטקסים. הוא צריך להזכיר לנו את חשיבות הזהות היהודית, הישראלית והאנושית. כי מה שנשמר לא רק בזיכרון, אלא בזהות - לא יישכח לעולם.
והזהות הזו, היהודית, היא השורש שממנו יוכל לצמוח דור מעורב, מחובר, אוהב את עמו ואחיו. והיא זו שתשמור על שלמות העם, הרבה אחרי שתישמע צפירת הדומיה.

הכותב הוא מנכ"ל הסוכנות היהודית