כל שנה ביום השואה אנחנו עוצרים, מורידים את הראש, מדליקים נר, מדמיינים את מה שלא נוכל לעולם להבין באמת. את הצפיפות בקרונות, את האימה בצריפים, את השתיקה המרה של העולם שעמד מנגד. אבל זו השנה השנייה בה הזיכרון לא בא לבד. הוא נושא עמו בן לוויה חדש, בן לוויה שאנחנו לא מצליחים להניח: 7 באוקטובר - היום בו נגמרה התמימות, היום שבו ההווה שלנו שב ונצבע בגוונים של עבר שלא נגמר.
זו השנה השנייה בה משהו בזיכרון הקולקטיבי שלנו זז. התמונה הקפואה של הסבל היהודי קיבלה תנועה. העבר וההווה התנגשו - לא בדמיון, אלא במציאות. שוב אמהות הסתירו ילדים, שוב משפחות נפרדו, שוב יהודים נשרפו, שוב נשים נאנסו, שוב גופות הושלכו כבשר שאין לו תכלית. ושוב - העולם הביט, חלקו מזועזע, חלקו שותק. חלקו מאשים את הקורבן, בדיוק כמו אז.
פתאום, בלי הכנה מוקדמת, התמונות שראינו בשיעורי היסטוריה התעוררו לחיים - לא בשחור-לבן, אלא ב-HD. לא מסרטי ארכיון, אלא ממצלמות גוף. לא מגטו ורשה, אלא מקיבוץ בארי. לא מהעבר הרחוק, אלא מהבוקר שאחריו קמנו לישראל אחרת - פצועה, מבוהלת, מבולבלת, אבל גם מפוקחת יותר מתמיד.
ואז הבנו - השואה היא לא רק סיפור של פעם, היא פשוט חלק בלתי נפרד מה-DNA של העם הזה. לא רק משום שאירע לנו אסון, אלא משום שמאז אנחנו חיים בתחושת אסון-ממתין. חיים בחרדה סמויה, לפעמים גלויה, שמה שקרה אז - יכול לקרות שוב. לא בהכרח באותם תסריטים, לא עם אותם בגדים או סיסמאות, אבל עם אותה שנאה. אותה אכזריות. אותו ניסיון למחוק חיים רק משום שהם חיים.
בכל זאת, חשוב לומר את זה במפורש, דווקא ביום הזה: אין מקום להשוואה טוטאלית בין השואה לבין השבעה באוקטובר. זו לא אותה שיטה, לא אותה ממד מערכתית, לא אותו רצח תעשייתי. השואה היא מקרה יחיד בתולדות האנושות, והזוועה שבה נותרת בלי הקבלה. אבל דווקא בגלל זה, כשהעבר חוזר בהבהקים מההווה, אנחנו מחויבים לדייק. לא כדי להמעיט, אלא כדי להעמיק. לא כדי להשוות, אלא כדי להבין איפה הדהוד ואיפה שוני ולהחזיק את שניהם בלב אחד. מתוך כבוד, מתוך אחריות, מתוך זיכרון שאינו מתבלבל - אלא מתבונן.
השנה, כמו בשנה שעברה, זה לא לקח מאיתנו מאמץ להבין מה קרה אז, להפך, זה תפס אותנו בכוח, הצמיד אותנו אל המראות של עצמנו, כי כשאתה רואה שוב יהודים נרצחים, לא מתוך איזו מלחמה כוללת, אלא בגלל מי שהם, אתה מבין שההיסטוריה לא באמת נגמרת - היא רק מחליפה פנים.
והרי זו הסיבה שאנחנו מתעקשים לזכור. לא כדי לבכות ולהניף דגלים, אלא כדי לעמוד על המשמר. כדי ללטש את הרגישות הקיומית שלנו, זו שמבינה את הערך של בית, של משפחה, של חירות, של זהות - זו שמלמדת אותנו מה קורה כשמפסיקים לראות באדם אדם.
יום השואה הוא לא טקס, הוא שפה. הוא קוד של רגישות, של ערבות ומחויבות. גם השנה, ביום הזה, יותר מתמיד, אנחנו צריכים לזכור כדי להבין. להבין שאנחנו לא לבד, אבל גם לא יכולים להרשות לעצמנו להיות לבד.
העבר לא נגמר, הוא פשוט חי בתוכנו. פועם בזיכרון, נוכח בשיחות הסלון, מסתתר בצלקות הפנימיות של שורדים, וגם במבט של נער בן 16 מבית חנון שחונך לשנוא יהודים עוד לפני שלמד לכתוב. והעבר הזה מבקש רק דבר אחד - שלא נעמוד מנגד.
השואה לא נגמרה. היא רק שינתה צורה. והשאלה היא - מה נעשה עם ההבנה הזו עכשיו. התשובה, אולי, כבר מתחילה להיכתב. במעגלי ההתנדבות שצמחו מהשכול, באזרחים שהפכו ללוחמים, בלוחמים שהפכו למרפאים, באחווה שנולדה מתוך האפר - בתקווה שלא ויתרה גם כשירו לה בגב. כי אם יש דבר שאי אפשר להרוג - זה את הרוח, הרוח היהודית, הישראלית, האנושית.
אז נכון, זה עבר שלא נגמר, אבל גם זו התחלה שלא נעצרת. היא חיה בתוכנו, נושמת את כאבנו ובונה מתוכו משמעות. והפעם, היא לא תלויה רק בזיכרון - היא תלויה בבחירה. הבחירה לא להתייאש, לא להתכנס פנימה, לא לשכוח מה אנחנו שווים, מה עברנו, ולמה אנחנו כאן. לבחור לזכור - כדי לחיות. לבחור לכאוב - כדי לבנות. לבחור להבין - כדי לאהוב. כמו שרק עם שניצח את המוות, באמת, לעומק, יודע איך לחבק את החיים.
הכותב: צחי קומה, סגן העורך הראשי של אתר וואלה