גדעון לוטן, שורד השואה שיהיה בן 89 באוגוסט הקרוב, נולד בעיר דנציג בגרמניה להורים יהודים מחנכים. כבר בגיל שנתיים עברה משפחתו להולנד, שם ניהלו חווה חקלאית בעיר חאודה (שנקראת לעיתים גאודה). "זו הייתה חווה פורחת - הוריי לימדו עברית, גידלו תוצרת והכשירו בני נוער לעלייה לארץ", הוא מספר.
אך עם כיבוש הולנד על ידי הנאצים החל המצוד אחר היהודים. גדעון היה בן שש בלבד כשנאלץ להיפרד מהוריו. אביו נתפס ומת בדרכו למקום מסתור. אמו, שושנה, עשתה הכול כדי להציל את בנה. היא הבריחה אותו למקום מסתור ונפרדה ממנו בפשטות קורעת לב: "אני אבוא לבקר אותך".
"זו לא הייתה פרידה דרמטית", הוא נזכר. "לא האמנו שהפרידה תהיה סופית. אבל היא לא חזרה".
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
המשפחה שקלטה את הילד היהודי הייתה קתולית אדוקה, עם שישה ילדים ותינוקת בת שבועיים. "עד אז הייתה לי ילדות מאושרת מאוד. הייתי ילד מפונק, אבל בגלל המלחמה הפכתי לילד עצוב. בכיתי הרבה, והיה לי קשה מאוד להתאקלם ולהפוך לחלק מהמשפחה ההולנדית. החינוך היה ספרטני, ונהגו שם בשיטת המקל והגזר. הפכתי לילד שמתחנן לא לצבור נקודות בלוח העונשים", הוא מספר. "כל ילד שקיבל ניקוד שלילי קיבל מכות בחגורה מהאב. גם אני". עם זאת, לדבריו, המשפחה לא ניסתה להמיר את דתו. להפך: "הביאו לי סידור תפילה מכסף והסבירו לי על חגי ישראל. רק כשהסכנה גברה, קברנו את הסידור בחצר כי החלו פשיטות לתפוס יהודים".
המסתור לא היה רק מפני הגרמנים, אלא גם מהסביבה. לוטן נאלץ להעמיד פנים שהוא ילד נוצרי, לא הלך לבית ספר והתחבא במקלטים כאשר הגיעו אזהרות מפני פשיטות מתוכננות. "ראינו מהחלון את הגרמנים מחפשים יהודים. הייתי ילד קטן, אבל ידעתי: אם יגלו אותי - זה הסוף. אני זוכר שבאחד החיפושים הגיעו לפתח ביתנו וחיפשו גברים צעירים לשרת בצבא כי חסר כוח עבודה. כילד יהודי, ראיתי בביתי חיילים נאצים שמחפשים גברים - וזה מראה שלא אשכח לעולם".
והיו גם רגעים של אבסורד. לוטן מספר שלעתים שיחק ברחוב ליד חיילים גרמנים: "נאלצתי להיטמע בחברה. שיחקתי עשרות פעמים ליד חיילים גרמנים, היום אני חושב שזה היה מעשה אווילי כי בקלות היו יכולים לתפוס אותי, אבל זה לא קרה".
הסכנה הייתה גדולה אף יותר כשהתבקש לסייע למחתרת. "כחלק מפעילות המחתרת שהייתה חברה בה אימי, אמרו לנו גם מדי פעם לשים בכיסים קליעים של נשק ושמישהו יבוא בערב וייקח אותם, זה היה מעשה מסוכן מאוד, אבל עשינו את זה עשרות פעמים, לא נתפסנו למזלנו", הוא אומר.
האם שהצילה יהודים רבים
שושנה יצרה כבר ב-1941 קשר עם קבוצת ההתנגדות המחתרתית של וסטרוויל, שפעלה בשיתוף עם חלוצים מלוסדרכט ועם המחתרת בחאודה. היא סירבה לשתף פעולה עם הגרמנים ולא הייתה מוכנה להוביל את הצעירים שבאחריותה למחנות כאילו היו בהמות לשחיטה. היא דאגה למסמכים מזויפים והצליחה למצוא כמעט לכל אחד מהם מקום מסתור. היא המשיכה לפעול במחתרת עד שנתפסה ולבסוף מתה בצעדת מוות.
לפני כחודש קיבלה שושנה לוטן הכרה רשמית מהמרכז העולמי של בני ברית כמצילת יהודים. "עבדתי על כך במשך חודשים. הכול היה ממוסמך אצלי, וכל ההוכחות לכך שאמי הצילה עשרות יהודים שהחביאה במקומות מסתור שונים היו בידי", מספר לוטן שביום חמישי הקרוב ידליק את משואת הזיכרון במוזיאון אנו בתל אביב, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסימן "בחסדי האחר" של הקהילה ההולנדית בישראל, שנערך ביוזמת עמותת מרכז אלה.
העמותה, שנוסדה ב-1979 על ידי יוצאי הולנד, הייתה חלוצה בישראל במתן עזרה נפשית וחברתית לניצולי שואה. "אני מתרגש מאוד לקראת המעמד. עבורי זה רגע של סגירת מעגל, קבלת ההכרה שאמי הייתה צריכה לקבל זה שנים רבות. עברתי הרבה, אבל הדבר הזה נתן לי כוח - שהעולם לא שכח את פועלה של אמי".
לאחר המלחמה, בגיל תשע, נאסף לוטן מבית המסתור על ידי חניך לשעבר של החווה, עבר לבית יתומים ועלה ארצה. הוא התחנך במוסד חקלאי בכפר ביאליק, שירת בצה"ל ביחידות טכנולוגיות ושתק על עברו במשך עשורים. "כמו רוב הניצולים - שתקתי. גם בצבא לא ידעו שאני שורד שואה". ההתעוררות הגיעה כשבת משפחה ביקשה ממנו עדות לפרויקט. הוא גולל את סיפורו, ומשם החל מחקר עיקש על מעשיה של אמו בתקופת השואה. לדבריו, רק אז גילה שיש אפשרות להעניק לה הכרה רשמית כמצילת יהודים - "לא רק לגויים מגיע. גם יהודים הצילו יהודים".
כמו רבים, גם בו העלו אירוע 7 באוקטובר תחושות קשות, ברקע כל מה שעבר עליו. "ברגע שראיתי את התמונות הקשות מהעוטף, הרגשתי כישלון. ההשוואה לשואה קשה, אבל הגיונית. המראות הקשים של החטופים לא יוצאים לי מהראש".
לדבריו, מה שקרה אינו רק התרסקות של תחושת הביטחון, אלא גם קרע בעם. "במלחמות ישראל תמיד הייתה אחווה. שמאל, ימין, דתיים, חילונים - היינו עם אחד. היום זה לא כך, וזה מדאיג אותי", הוא אומר. הוא מקווה שסיום המלחמה תפחית גם את האנטישמיות בעולם.
לספר, כדי שלא ישכחו
לוטן, אלמן, אב לשלושה בנים וסב לארבעה נכדים, מרצה כיום בפני בני נוער, משתתף בפרלמנט ותיקי צה"ל בכפר אז"ר ושומר על אופטימיות. "תמיד הסתכלתי על חצי הכוס המלאה. זה מה שהחזיק אותי בשואה - וזה מה שמחזיק אותי היום. כשאני מספר על מה שעברתי בשואה אני לא רק מעביר זיכרון. אני שומר על אמי חיה בתודעה ומחזיר לה כבוד. זה הדבר הכי חשוב".
לוטן אינו ניצול השואה היחיד שה-7 באוקטובר הזכיר לו מראות שניסה לשכוח. ד"ר אריאלה זאבי, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית מעמותת מרכז אלה, מלווה שורדי שואה זה למעלה מ-20 שנה. היא מסבירה את ההשפעה הייחודית של אירועי ה-7 באוקטובר על ניצולי השואה. "ה-7 באוקטובר עורר טריגרים רבים. הזוועות חזרו, הפחדים התעוררו, אבל החוסן עדיין שם - רק צריך לעזור להם להתחבר אליו", היא מעידה.
הנתונים מעידים על הצורך הגובר בתמיכה: במהלך 2024 העניקה עמותת מרכז אלה תמיכה נרחבת לניצולי שואה: 2,061 מטופלים קיבלו סך של 74,750 שעות טיפול פרטני, ובמקביל התקיימו 255 קבוצות טיפוליות וחברתיות שבהן השתתפו 2,469 ניצולי שואה, בסך הכל ניתנו 119,819 שעות טיפול קבוצתי לאורך השנה. לדברי ד"ר זאבי, רבים מהניצולים - גם בני 90 ומעלה - דיווחו על סיוטים, חרדות, ותחושת החמצה עמוקה.
אחד הקשיים הגדולים בטיפול, מספרת זאבי, אינו רק העיסוק בזיכרונות אלא דווקא בריק הקיומי שבהווה: "חלקם מרגישים שכבר מיצו הכול - הילדים גדלו, הבריאות מתערערת - והם שואלים את עצמם: בשביל מה אני חי?". המשימה של המטפלת, במקרה הזה, היא לעזור למצוא תכלית: "אנחנו מדברים על תפקיד - מול המשפחה, הנכדים, אפילו הספר שהם עוד רוצים לכתוב. לפעמים חוזרים אל סיפור ההישרדות מהשואה, כדי להיזכר בכוחות שהיו - ולשאול איפה הם עכשיו".
ד"ר זאבי מדגישה כי עם הגיל והזמן משתנה גם אופי הטראומה - ולעיתים, דווקא אירועים עדכניים כמו מגפת הקורונה, פיגועים קשים, או מלחמה "זה פותח פצעים ישנים. לצד זאת, השורדים הם אנשים עם כוחות אדירים - רק צריך להזכיר להם את זה. אנחנו עובדים על זיהוי הכוחות, דמיון מודרך, תמיכה רגשית, והרבה שיחות משמעות. אי אפשר לשנות את העבר - אבל אפשר לתת לו תפקיד חדש בהווה".
גדעון לוטן, שידליק השבוע את משואת הזיכרון, מצא מה נותן לו כוחות. הוא מסכם את תפקידו ושליחותו במשפט פשוט אך רב-עוצמה: "כל עוד אני מספר - אמי חיה בתודעה, והשואה לא נשכחת".