ביום השואה הקרוב, כשאלפי צעירים וצעירות יצעדו באושוויץ-בירקנאו במסגרת מצעד החיים, אל לנו לראות בכך עוד טקס זיכרון שגרתי. מדובר בקריאה מוסרית מהדהדת, חדה, מצמררת. קריאה שנועדה להזכיר לנו עד כמה הזיכרון אינו מותרות - אלא תנאי להמשך קיומנו.
השנה, עדיין, יום השואה מגיע בצל מאורעות אוקטובר השחור והמציאות שאינה מפסיקה לטלטל: שוב יהודים נטבחים בשל יהדותם, שוב נלקחים בשבי, שוב נרדפים. ושוב העולם שותק, או לכל היותר מהסס או מגמגם. המסקנה כואבת אך ברורה: השנאה ליהודים לא נעלמה. היא פשוט לבשה צורה חדשה, מתוחכמת, חמקמקה. היא חיה ובועטת גם בלב הערים המתקדמות בעולם, בתוך הקמפוסים הנאורים, בין טורי דעה עיתונאיים ובמדיה החברתית.
בדיוק בגלל זה, המצעד הזה חשוב מתמיד. הוא איננו הליכה פיזית בלבד - אלא מסע נפשי, תודעתי. הוא חיבור ישיר בין עבר להווה. מצעד החיים שובר את המרחק הרגשי בין סיפורי השואה לבין חיינו. הוא מטלטל, משום שהוא חושף את הפער בין ההבטחה "לעולם לא עוד" לבין המציאות שמנפצת את האשליה הזו פעם אחר פעם. אותה מציאות שהתנפצה לנו לפני שנה וחצי.
אני בן לניצולת שואה. גדלתי בצילו של כאב שאי אפשר למדוד או להסביר - כאב שלא נמצא רק בספרי היסטוריה, אלא בכל נשימה ובכל שתיקה. עבורי, השואה איננה רק פרק עבר, אלא נוכחות יומיומית, צלקת חיה, מצפן מוסרי שמכוון אותי בכל החלטה. אני חש מחויבות עמוקה לזכור - לא רק למען אמי ששרדה את הבלתי אפשרי, אלא גם למען כל אותם קולות שנאלמו ואינם יכולים עוד לספר. סיפור חיי הוא רק אחד מני רבים, אבל בתוכו אני נושא את האחריות של כולנו: להיות לפה לדור שנכחד, לשאת את זכרו בגאון - ולעולם לא לשתוק.
קיום המצעד, הוא ביטוי לאותה תחושת אחריות. המפגש הבלתי אמצעי עם מחנה ההשמדה - היא תשובה חיה לניסיונות הטשטוש, ההכחשה וההדחקה. היא מחזירה אותנו אל הליבה הערכית של הקיום היהודי: לזכור כדי לחיות. לזכור כדי לא להיכחד. לזכור כדי שלא נאבד את עצמנו.
ביום השואה הזה, עלינו לבחור שוב: נישאר אדישים ונרדם מול הזוועות, או נצעד יחד - בגאווה, בכאב ובאחריות. המצעד שלנו עוד ירעים, ואנחנו כאן כדי לוודא שהזיכרון ימשיך להלך, לחנך, להזהיר ולהבעיר את הלפיד גם לדור הבא.
הכותב הוא ברוך אדלר, סגן יו"ר מצעד החיים.