"אם רק הדלקנו נורה בתל אביב - דיינו! אם הבאנו אור לחיפה - דיינו! אם הפקנו חשמל מהירדן - דיינו!", כך שרו לפני 97 שנה עובדי חברת חשמל בערב ליל הסדר. "דיינו" בלבוש חדש, כמו גם קטעים מקוריים נוספים שמופיעים בהגדה נדירה ולא שיגרתית שנמצאה בארכיון חברת חשמל.
ההגדה, שיצאה בשנת 1928, נכתבה כטקסט היתולי ומרגש על ידי עובדי החברה, לרגל חמש שנים להקמת תחנת הכוח הראשונה של החברה, שנבנתה בתל אביב. במסווה של הומור והלצה, שופכת ההגדה אור על תחושת השליחות והגאווה הלאומית שחוו מחוללי המהפכה האנרגטית בארץ ישראל.
חזונו של פנחס רוטנברג, מייסד חברת חשמל, התמקד בהכרח ליצור מנוע צמיחה שיאפשר פיתוח תעשייתי וחקלאי כתנאי הכרחי להתבססות הישוב העברי בארץ ישראל. לשם כך, הוא חשב, צריך לייצר אנרגיה זולה. ההגדה שכתבו עובדי חברת החשמל ממחישה כי העובדים חשו עצמם כמי ששותפים למעשה בראשית; במבנה המזכיר את ההגדה של פסח המסורתית, עם קטעי "מה נשתנה", "דיינו" ו"אחד מי יודע", מספרים הכותבים על לא פחות מאשר יציאת עם ישראל מחשכת המזרח התיכון הקדם-מודרני אל אור הקדמה - האור המילולי, החשמלי.
מבעד לשורות ההומור והפארודיה, עולה ברצינות גמורה השקפת עולם ציונית, חלוצית ומלאת אמונה: הם, עובדי החברה, הם מביאים אור ומבשרי הגאולה. עבור העובדים, עבודתם לא הייתה רק פרנסה - היא הייתה ייעוד ושליחות. הם ראו עצמם חלק מהחזון הציוני הגדול: הקמת מדינה יהודית מודרנית, מתקדמת ומוארת. קו החשמל היה עבורם כמו קו הגבול - כל יישוב שזכה להתחבר לרשת, היה עוד נקודה במפת הגאולה. הדלקת הנורה נתפסה כאקט משחרר, מחולל תקווה, מעשה של עצמאות לאומית.
באחד הקטעים המשמעותיים, מתוארת פניה של "בת ציון" אל פנחס רוטנברג בדיאלוג פיוטי: "עברי, פנחס, הגידה לי, מה פעלת בארץ?" - רוטנברג משיב לה בתיאור חזוני, כמעט תנ"כי, של מעשיו: "לערייך נתתי אור, וכפרייך מושבותייך... והירדן והירמוך את". במילים פשוטות - מתל אביב ועד הגליל, התחברו היישובים העבריים לאור. לא מדובר רק בחשמל, אלא באור במובנו הרוחני: תקווה, תחייה, קידמה. הרעיון הפשוט לכאורה של הדלקת נורה בבית הופך לסמל של עצמאות, של שחרור, של חירות לאומית. בדיוק כמו בפסח.
כך בהגדה מופיע, למשל, עיבוד מחוייך לפיוט "אחד מי יודע", אבל במקום ספירת סמלים דתיים, מונה ההגדה סמלים תשתיתיים:
"אחד - אני יודע: רוטנברג, הוא אחד!"
"שניים - שני כבלים בקו החוף!"
"שלושה - גנרטורים בירושלים!"
"ארבעה - דיזלים בתל אביב!"
המנגינה מוכרת, אך התוכן ציוני. רשת החשמל, לפי היוצרים, היא חלק אינטגרלי מסיפורו של העם היהודי בארץ ישראל. כל מנוע וכל כבל הם לא רק מכשיר טכני - הם שלב נוסף ביציאה מ"עבדות לחושך" אל "חירות של אור".
בפסח 1928 שבו נכתבה אותה הגדה, בעיצומן של העבודות להקמת מפעל החשמל בנהריים. זה היה המיזם הגדול והיומרני ביותר של רוטנברג. עבור עובדי חברת החשמל התקווה שנלווית לחג הפסח קיבלה משמעות ממשית: הם חיו את התחייה הלאומית. הם האמינו שהם בונים לא רק רשת חשמל - אלא תשתית של עצמאות, בסיס לחיים חופשיים בארץ חופשית.
ההגדה שנכתבה היא מסמך נדיר, מרגש ומשעשע, אך לפני הכול - היא תזכורת לכך שבניית מדינה היא מעשה גאולה. וכשם שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כך גם בכל דור חייב אדם לזכור את אלו שהוציאו את הארץ מחשכת לילה אל אור יקרות.
ד"ר נדב היידקר, היסטוריון בארכיון של חברת החשמל סיפר כי "ההגדה הגיעה אלינו דרך עמי גלבוע, עובד ותיק שפעל בשנותיו האחרונות כפנסיונר כמו 'כתב שטח' של החברה. הוא היה נחוש לתעד את ההיסטוריה שלנו - חיפש, חקר ואסף כל פיסת עבר". המשיך וסיפר הדוקטור על פעולותיו של גלבוע: "בשיטוטיו בין ארכיונים וספריות הוא שמע על הגדה לפסח שנכתבה בתל אביב, בתחילת ימיה של החברה. לבסוף הוא מצא עותק בארכיון תנועת העבודה - מכון לבון - ומשם היא הועברה אלינו, לארכיון החברה".
לדבריו, ההגדה עצמה כתובה ברוח ההגדה של פסח, אבל כל כולה טעונה בערכים של תחייה לאומית, מסירות מקצועית וחלוציות טכנולוגית. "היא מביאה זווית נדירה להווי העבודה בחברה בימים ההם - לא רק דרך טקסטים אלא גם איורים מקוריים". המשיך ואמר ד"ר היידקר כי זהות הכותב לא ברורה: "לא ברור מי בדיוק כתב אותה - חלק מהקטעים חתומים בשם 'ש.ג.' או 'ש. גורדון', ויש סבירות גבוהה שמדובר בשמואל גורדון, שעבד אז במחלקת החיבורים. חלק מהאיורים חתומים בשם 'ש' ציטלין', אבל לא הצלחנו לאתר במי מדובר".
"אלה בדיוק סוגי המסמכים שהארכיונים הרשמיים לא תמיד שומרים - כי הם לא מינהליים, לא טכניים - אבל הם מספרים סיפור אנושי וחברתי עמוק", סיפר נדב. "בשנים האחרונות הארכיון עובר תהליך רחב של דיגיטציה והנגשה לציבור, והמהלך הזה מאפשר לנו ולציבור לחזור ולגלות חומרים נדירים כאלה". ד"ר נדב היידקר המשיך וסיפר על המסמכים: "הם לא רק מספרים על חברת החשמל - הם מספרים על התקופה, על האנשים, על תפיסת התפקיד הציבורי שלנו אז וגם היום".
בחברת חשמל אמרו כי "גם היום החשמל איננו רק תשתית - הוא ערך לאומי. רשת החשמל היא קו החיים של המדינה, והאחריות לשמרה רציפה, חזקה ובטוחה היא משימה ציונית מהמעלה הראשונה". בחברת החשמל התייחסו לשנת הלחימה האחרונה: "ימי המלחמה האחרונים המחישו זאת היטב. גם תחת אש, באזורים מוכי קרבות, פעלו עובדי החברה ללא לאות, לעיתים תוך סיכון ממשי לחייהם, כדי לצמצם פגיעה בתשתיות ולהבטיח חשמל לבתי החולים, למקלטים, למרכזי השליטה ולבתי האזרחים".