הגיבורה המפתיעה של השבוע: בילי הקטנה מקיבוץ ניר עוז

אפילו במדינה שבה המילה "מוזר" הייתה כבר לשגרה, נדמה שאין מוזר מהעובדה שהמציאות הישראלית של השבוע הקצר הזה, חול המועד פסח, עברה בין שני כלבים - הכלב שהותקף בפתח תקווה וגרם לישראלים לצאת מבתיהם ולערוך "ביעור חמץ" מאולתר ברכושם של מי שנחשדים בתקיפה האלימה ובין בילי הכלבה, ששבה אל משפחת דנציג, ליתר דיוק - אל אם המשפחה רחל, אחרי מסע תלאות של שנה וחצי בעזה.

דווקא בילי הכלבה, "קינג צ'ארלס קבליר" כפי שמכונה הגזע, הצליחה להביא קצת חדשות טובות - וחשוב מכך: חוצות מחנות פוליטיים, אל מדינה שבשבוע שבו חוגגים אזרחיה את החג היהודי החשוב ביותר (מי בהקפדה על הימנעות מחמץ ומי באכילה של פיתות מהמקפיא) נקרע בין חלקיה עוד קרע, יש הטוענים - על סף מלחמת אזרחים.

אלא שכאשר רואים איך בילי הקטנה, פרוותה מדובללת מרוב תלאות שכנראה לא ייוודעו לעולם, מזנקת לזרועות בעלתה, רחל דנציג, תושבת ניר עוז (היום בבנימינה), דומעים גם בהתנחלות וגם בקיבוץ, גם מי שבדיוק מרח לו מצה עם שוקולד בעודו חולם על בייגלה טרי במוצאי השבת והחג, וגם מי שבדיוק חזר מהמאפיה שעובדת כרגיל, למרות הקנסות - ונשנש קרואסון, בעוד שניהם יושבים מול אותו ערוץ בטלוויזיה.

נחזיר את האירועים לחג הראשון של פסח, אל מה שנראה על פניו כתקיפה אלימה מאוד של תושבת פתח תקווה ואולי אף ניסיון להרוג את כלבה, על ידי בני משפחת שר, אב ובנו. מה שהשאיר את השניים במעצר לא היה הלינץ'-לכאורה שביצעו בכלב האומלל, מיילל ומתחנן כי יחוסו עליו, לא מבין על מה ולמה הוא מוכה בברוטליות שכזאת, אלא דווקא עברו האלים של האב כלפי בני אדם.

בכוונה הודגשה הנקודה הזאת כדי להסביר אולי את מה שאירע אחריה: משפט השדה שפגע במכוניותיהם של הנאשמים בתקיפה. חלילה לנו מלהצדיק את נטילת החוק לידיהם שם אזרחים, גם כאשר ליבנו איתם. למרות זאת יובהר כי בישראל הענישה כלפי מי שהורשעו בהתעללות בבעלי חיים, לפעמים אף עד כדי המתה, היא קלה עד לא קיימת. במקרים רבים מי פשעו נגד חסרי הישע הללו, יוצאים באזהרה, קנס ועבודות שירות בלבד.

גם זה כאמור אינו הצדקה לביצוע משפט שדה, אבל הפער בין החומרה הנתפסת של העבירה בעיני רבים בציבור לבין הקלות הבלתי נסבלת של הדין שנעשה עם האנשים האלה, שמדור מיוחד בגיהינום שומר עבורם, כמעט מזמין עשיית דין שלא במסגרת החוק.

זאת ועוד: בעוד חקיקה שנועדה להגביל מעשיהם של בני אדם נקלעת לא אחת למחלוקות שמקורן בתפיסה תרבותית מנוגדת, הרי שבנוגע לבעלי חיים צריך לשרור קונצנזוס.

לפיכך אני מתחייב כאן, בד' אמותיי ובמסגרת הבמה המכובדת של וואלה שניתנה לי (ממילא כבר קרא לנו מי שקרא: "אתר של כלבים וחתולים", נכון?) להלל, לפאר ולשבח כל חבר או חברת כנסת, ללא הבדל דת, מין וסיעה - ממהללי הרב כהנא ועד למי שנמנעים מגינוי טרור - לו רק יניח על שולחן הכנסת הצעה לענישת מינימום שתחייב מאסר בפועל למי שיורשע בהתעללות בבעלי חיים.

אולי מדובר במשהו בשוליים שבשוליים, נוכח מציאות שבה מקפחים בני אדם חפים משפע את חייהם, אבל לעיתים עשיית הטוב יכולה להתחיל בצעד קטן, אפילו אם מדובר בפסיעה של כלב.

מעט לפני שהתרגשנו מבילי הכלבה מניר עוז, פלשו לאתרי החדשות וערוצי הטלוויזיה כמה כלבים חמודים מסוג ביגל. למה? כי פיתוח ישראלי (חברת "דיאגנוז" שבקיבוץ גבים) הצליח לגרום לכלבים לסייע באבחון מוקדם של סרטן.

אמנם מחקרים שעניינם יכולות של כלבים להריח שינויים פיזיולוגים אצל בני אדם הם כבר בני עשרים שנים ומעלה, אבל אם עד כה ניסו לפתח כלים שיחקו את יכולות הכלבים, הרי שעתה משתמשים בכלבים עצמם (כפי שמשתמשים בהם כבר עתה לגילוי סימנים מטרימים להתקפי לב או לשינויים קיצוניים במדדים שונים, מנפילת סוכר ועד לחמקמקים יותר כמו חרדה) כמתריעים.

הפיתוח הישראלי העכשווי ראוי להערכה רבה כמובן, אך רק מי שלא חווה את החיים לצדו של כלב יכול להיות מופתע מהיכולת הפנומנלית של מי שמוגדרים כידידינו הטובים ביותר לחוש שינויים במצב רוחנו.

יהיה מי שיטען בכובד ראש שזה אך ורק בגלל תלותם המוחלטת בנו, הנתפסים על ידיהם כמנהיגי הלהקה שבלעדיה אין להם קיום, ובכן - לבריאות, תרתי משמע. תהא הסיבה אשר תהא, כלב הוא בן לוויה שאין נאמן ממנו (גם אם באופן אישי אתם יותר אנשים של חתולים).

אולי משום כך אפשר להזדעזע עוד יותר (כאילו שלא נחרדנו מספיק) מאירועי 7 באוקטובר. נכון שכאשר משפחות נרצחות על טף וזקן, קשה להתרגש מרצח של בעלי חיים, אבל עלי להודות שהרצח ההמוני של כלבים ביישובי הדרום, בעיקר ביישובים הכפריים שבהם אוכלוסיית הכלבים גדולה, זעזע אותי במיוחד - איך נתפסים בני אדם כאויב, במוח מעוות, את זה עוד אפשר לדמיין. מה עשו להם הכלבים? למרצחים השפלים פתרונות. בעצם למי אכפת מהניסיון להצדיק את אשר לא יעלה על הדעת?

למעשה דווקא רחל דנציג, ניצולת הטבח מניר עוז, היא שהזכירה בדבריה את ה"טבח שבשולי הטבח" שהתבצע בכלבי העוטף, עת החזיקה בידיה את כלבתה האובדת של המשפחה, גלויה מחיים שלא יהיו עוד.

הנה כי כן אפילו בשבוע, או אולי מוטב לומר ב"עוד שבוע" שבו ניחתו עלינו חדשות רעות - מפרשיות ביטחוניות ועד לשיחות הגרעין, ממלחמות דת ופוליטיקה ועד לדילול הכוחות האמריקאים בסוריה, הצלחנו לעצור לרגע ולהתרגש מכלבה קטנה שזינקה מאושרת לזרועות המשפחה החיכתה לה במשך שנה וחצי. נס-פסח קטן בתוך ים העצב שמסביבנו.

יהיה מי שיאמר שזו טיפה בים, במדינה שבה ב-59 בתים עדיין מחכים ליקיריהם, ב-24 מהם מדובר באנשים חיים. אפשר להסכים, אבל דווקא ההתרגשות-לרגע שעוררה בילי הקטנה מניר עוז, הצליחה לטעת ברבים את האמונה שאולי באמת עוד לא אבדה תקוותנו.