כשכבר התקרבה לגיל 60, אחרי ששני ילדיה בגרו ועזבו את בית המשפחה שבחולון, פאני בן עמי הייתה מתעוררת בלילות, הולכת לאחד מחדרי הדירה ומציירת. כ-40 שנה אחרי מסע הישרדות מופלא שהובילה כנערה צעירה ושהביא להצלתם של 15 ילדים ונערים, החלו הזיכרונות מאותם ימים לצאת החוצה דרך המכחול אל דפי נייר. באמצעות הציורים היא החלה להחזיר לעצמה דמויות אהובות שנגזלו ממנה וזיכרונות שליוו אותה כל חייה.
"הציור של הזיכרונות לא הייתה החלטה שעשיתי עם עצמי, זה פשוט קרה; יום אחד התחלתי לצייר סקיצות על חיי היום-יום שהיו בבית שלנו, למשל - חג פסח ואבא שלנו. רציתי להיזכר בפנים שלו וציירתי אותו. לא אמרתי לעצמי: 'אני אתחיל לצייר ואציג תערוכה'. זה היה עבור עצמי, משהו אישי, ללא שום כוונה שזה יצא ויתפרסם", היא נזכרת. כעבור מספר שנים סיפור הגבורה של בן-עמי הגיע לאוזניה של הסופרת גלילה רון-פדר-עמית שכתבה עליו את ספר הילדים "המפקדת הקטנה", כשהאיורים של בן-עמי מלווים את דפי הספר.
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
פאני בן עמי נולדה בשנת 1930 למשפחה יהודית בעיר באדן באדן שבגרמניה. ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נמלטה המשפחה לפריז. שש שנים לאחר מכן נאסר אביה של פאני על ידי שוטרים צרפתיים בחשד לחתרנות פוליטית. פאני ושתי אחיותיה הועברו לבית ילדים שפעל בחסות ארגון אוז"ה (OSE) - "ארגון להגנה על בריאותם של יהודים", שהעניק שירותי סעד לילדים וסיוע רפואי. פאני ואחיותיה הוסתרו יחד עם 70 ילדים נוספים, במשך שלוש שנים, בבית ילדים במרכז צרפת.
בספטמבר 1943, לאחר כיבוש דרום צרפת על ידי הגרמנים, החמיר מצב היהודים באזור. חברי ארגון אוז"ה והמחתרת החלו להבריח לשוויץ את הילדים שהיו תחת חסותם ושהו במקומות מחבוא בדרום צרפת. פאני ושתי אחיותיה הקטנות חברו לקבוצת ילדים כזאת. בדרך החליט מלווה הקבוצה המבוגר (שהיה בן 17) לעזוב. למרות שלא הייתה המבוגרת בקבוצה, פאני קיבלה על עצמה להוביל מכאן. בתוך רגע הוא הפקיד בידיה את מסמכי הזהות המזויפים של הילדים - וירד מהרכבת. מרגע זה, כשהיא בת 13 בלבד, הובילה פאני את הקבוצה עד לחציית הגבול לשוויץ. אותו מסע רב עלילות שחי בתוכה כל השנים החל בגיל מבוגר לקבל ביטוי יוצא דופן, דרך כן הציור.
היא מעידה על עצמה כי מאז שהייתה ילדה קטנה, בת שלוש-ארבע, אהבה לצייר. "אבי היה סנדלר מומחה שייצר נעליים אורתופדיות. הוא היה מצייר את כף הרגל של הלקוחות ונתן לי לגזור את הדוגמאות ששימשו להכנת הסוליות. אחר כך התחלתי לצייר ובבית הילדים היה לנו מורה שהקנה לנו יסודות ואיפשר לנו לצייר מה שרצינו, אף פעם לא תיקן אותנו", סיפרה.
האהבה לציור ליוותה אותה כל השנים. ב-1956 עלתה מצרפת לישראל, והגיעה לקיבוץ עין שמר, שם הכירה את בנימין, עולה ממצרים וחבר קיבוץ. הם הקימו משפחה ועברו לחולון. "אמא ציירה כל השנים", סיפרה מרים, ביתה של פאני. "היא ציירה בעיקר נופים, לפעמים נסעה עם עוד ציירים חובבים לצפת. אבל אף פעם לא ציירה דברים שקשורים לילדות שלה בתקופת השואה", אמרה.
בנימין, בן הזוג, הבין שמדובר בעדות יוצאת דופן ולקח מספר ציורים כדי להציג אותם בפני ברוך אלרון, צייר ומורה לאמנות. "אלרון אמר שאלו ציורים שחשובים לאנושות וכדאי שאציג אותם", סיפרה בן-עמי. אבל זה עדיין נראה לה אישי ולא משהו שראוי לחשיפה ולפרסום. "הציורים היו עבורי, הם היו הזיכרון שלי. אפילו לאחיות שלי לא הראיתי אותם. זאת הייתה הדרך הכי טובה עבורי לספר את הסיפור שלי, כדי שלא אשכח אותו. אף פעם לא חשבתי שאראה אותם למישהו", היא אומרת.
בן-עמי בת 95, אבל בנפשה עדיין חיה אותה ילדה שגזרה את דוגמאות הסוליות בסנדלריה של אביה, הילדה שנאלצה לעזוב כפליטה עם משפחתה את הבית שבגרמניה והילדה ששני הוריה נגזלו ממנה ומאחיותיה. היא מעידה על עצמה שמאז יש בתוכה כעס על עולם המבוגרים שלא ידעו להסתדר ושנלחמו ושלקחו ממנה את הוריה. "חלק מהכעס הזה גם גרם לי לצייר. כעס על כך שלקחו לי את הילדות, ילדות רגילה של בית ספר ולגדול עם ההורים שלי", היא אומרת. היא עונה על השאלה אם יש בציור גם מימד של ריפוי הפצע שנפער אז בילדותה, ולדבריה היא לא יודעת אם אכן זה עזר בתהליך כזה. "זה פשוט ככה יצא דרך הציור", ענתה בפשטות.
כמעט במקביל לתקופה שבה החלה לצייר בלילות את זיכרונות הילדות, סיפורה הגיע לסופרת גלילה רון-פדר-עמית. זוג שאיתו נפגשו בני הזוג בן-עמי בנופש בזיכרון יעקב דובב אותה לספר בפניהם את סיפור הבריחה שלה. אחרי החופשה הם העבירו את הרשמים לסופרת הילדים שביקשה מבן-עמי להיפגש איתה ולכתוב ספר שנועד לבני נוער. דני קרמן אמור היה ללוות את הספר באיורים, אבל כשראה את הסקיצות של בן-עמי אמר לה שהיא תאייר את הספר, וכך היה. יותר מ-50 שנה שהזיכרונות היו רק שלה ואז יצאו כספר לבני נוער ובליווי ציוריה.
"הופתענו שהיא התחילה לספר ולצייר את הזיכרונות. עד אז היא לא דיברה על כך והציורים שלה לא עסקו באותה תקופה", אמרה הבת מרים. בהמשך הוצגו הציורים בתערוכה בבית לוחמי הגיטאות והוצגו במקומות נוספים. היום הציורים נמצאים באגף "יד לילד" שבבית לוחמי הגיטאות. חלק מיצירותיה מוצגות גם במוזיאון השואה "בית העדות" שבניר גלים. לאורך השנה מדריכים במקום תלמידי בית הספר ומציגים בפניהם את סיפורה של בן עמי.
בהתאם, טקס יום השואה השנה בבית העדות יעסוק בנושא "הצלת ילדים בשואה" וביניהם יוצג גם סיפורה של בן-עמי. "בחרנו השנה להעלות על נס את סיפורי ההצלה הגדולים והמיוחדים של ילדים בתקופת השואה", אמרה רחל רוזנמן עפר, מנכ"לית מוזיאון השואה בית העדות. היא הוסיפה כי "סיפורה של פאני בן עמי הוא סיפור נדיר של אומץ, תושייה ואחריות של ילדה שהפכה למנהיגה. זהו סיפור שמעורר השראה גם עשרות שנים אחרי, ומזכיר לכולנו את עוצמת הרוח האנושית. דרך פאני ודרך ילדים נוספים שניצלו בשואה - לעיתים בנס ולעיתים בזכות מעשי גבורה - אנחנו מבקשים לזכור, לכבד וללמד את הדורות הבאים על האפשרות לבחור בטוב גם ברגעים החשוכים ביותר".