שלושה גנרלים נפגשים בטירונות: התחלה של סרט אימה ישראלי

גנרל ישראלי, בין אם הוא במדים דוגמת הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר ובין אם הוא לובש בגדי אזרח, כמו ראש השב"כ רונן בר, נחשב לרוב למי שראה כבר הכל - לחם, פיקד על מבצעים, איבד חברים ופקודים, ידע גם כישלונות - ובינינו, אפילו ברמת הכישורים הפוליטיים, סביר להניח שיש לו כמה מעלות.

מה למשל? חיזוק מעמדו בקרב מקבלי ההחלטות, האדרת הישגיו מול הצנעה של כמה כתמים שקיימים בעברו של כל אחד מאתנו, שהרי כל מי שעושה גם טועה ועוד.

אלא שגם כאשר לובש מדים בכיר (לצורך העניין נתייחס גם לבר מהשב"כ ככזה) מצויד בכל הכישרון שהביא אותו להיכן שהביא, מתברר כי בפוליטיקה הישראלית, מרושעת יותר מכל שדה קרב, צריך סט כישורים שגם גנרל, טוב ככל שיהיה, פשוט עוד לא רכש.

תכף נגיע לשלושת הטירונים שלנו, אולי גם לרביעי - ששמו עדיין לא ידוע, אבל קודם כל מבט אל "לשעברים" שהיו. נניח לרגע לרבין, שרון, ברק ואחרים, שהיו מגנרלים לפוליטיקאים בכירים (לא תמיד מוצלחים) ונביט בכמה שמילאו את השורות (ואולי עדיין ממלאים) עד לאחרונה.

בני גנץ, גבי אשכנזי, יואב גלנט וגדי איזנקוט. המשותף לכולם הוא העובדה שאיש מהם עדיין לא כבש את היעד - הציווי הצבאי האלמנטרי כל כך, ובינינו: ספק אם יכבוש.

הסיבה לכך שגנרלים ותיקים כן הצליחו במשימה לעומת החדשים שמתנפצים על חופיה, היא תולדה של הקשחת התנאים בחיים הפוליטיים: שום אלוף בצה"ל או אף רמטכ"ל, לא צריך להגן על פרטיותה של משפחתו, מפני נבירה בכל מעשיה - מהפרעה בכיתה בבית הספר ועד לגיליון הרפואי האישי. למשל.

כדי לצלוח את המשימה הזאת צריך להיות כנראה עם רמת מחויבות כשל בנימין נתניהו, שעבורו העולם יפסיק להתקיים אם לא ינהיג את מדינת ישראל. מעבר לכל מחלוקת של שמאל או ימין, מעבר לכל כישרון מחשבתי, מעבר לכל רמה של אנגלית רהוטה, זה הדבר העיקרי, אולי היחיד, שמאפשר לנתניהו לכהן כאן (לסירוגין) במשך 29 שנים (ומקורביו, שהם בעצם הוא, יוסיפו: "ועוד היד נטויה").

האם טובתו של האיש היא גם טובתה של מדינת ישראל? כאן כבר הדעות חלוקות, אבל לו אני למשל
אביו של חטוף, הרי שהייתי מתפלל בכל בוקר: "עשה שנתניהו יאהב את בני כמו שהוא מאוהב בהישרדותו".

ההשוואה לנתניהו ותשוקתו לשלטון תעשה עוול לכישורים של כל גנרל, במדים או בדימוס. הבעיה היא כאשר הם לא נכשלים רק במבחן המסכם אלא ב"בוחן המסלול" הראשון: כמו טירון שעומד חסר אונים מול הקיר באותו בוחן צה"לי מפורסם, בלי שמץ של מושג איך לעבור אותו.

ניקח לדוגמה את רב אלוף אייל זמיר. מבלי להחליף אתו ולו מילה, ברור לי שהוא מצטער כהוגן על הרגע שבו התייחס למה שכונה "מכתב הטייסים". לכאורה הוא היה צריך לעיין בו ולהגיד שממילא כמעט כל חותמיו כבר לא שייכים לחיל האוויר, וגם אלה שכן, לא ראו קוקפיט מבפנים כבר כמה שנים טובות.

לכל היותר הוא היה יכול להוסיף משפט כמו "כל עוד מדובר באזרחים, ניחא, אם היה מדובר במי שמשרת שירות פעיל, הייתי מדיח אותו לאלתר" ובזה לסגור את הפרשה.

למה זה לא קרה? כי זמיר היה בטוח שהוא פוליטיקאי, שזה בדיוק המקום שבו הוא יכול לתת משהו למי שמינה אותו תמורת השגת יעד אחר (בסופו של דבר הוא יבין שאין "תן וקח" עם נתניהו, אחד שיודע רק לקחת).

אז הוא הגיב תגובה מטומטמת שנועדה לרצות את ראש הממשלה ושר הביטחון. התגובה לכשעצמה, הגם שמדובר בטעות, היא עוד איכשהו מובנת נוכח הלחצים שהופעלו עליו, אבל ההמשך כבר פחות נסלח.

התגובה הטיפשית שלו גררה זרם של מחאות ומכתבים דומים, נדגיש - באף אחד מהם אין קריאה לסרבנות. פתאום מסתבר שגם לוותיקי קורס חובלים יש דעות, גם לוותיקי סיירת מטכ"ל, גם לרופאים לשעבר-במדים וכך הלאה - כולם אזרחים שזכותם לחתום על כל עצומה שהיא.

מה עשה זמיר? העמיק את הבור שהוא כורה לעצמו (ומילא זה, בעיקר לצה"ל כצבא העם) ונתלה בתירוץ שעצם אזכור עברם הצבאי של החותמים הוא פוליטיזציה של צה"ל. אולי נזכיר לו את זה בעוד כשלוש-ארבע שנים, עת יהיה גם הוא "לשעבר" ויבקש לעצמו תפקיד עסקי או ציבורי. נראה לי שאז הוא ירצה מאוד שדרגתו בדימוס תצוין בסמוך לשמו.

החרה החזיק אחריו מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר, שהיה אמור לדעת טוב יותר מכל אחד אחר שחלק מהחתומים על המכתב הם אלה שלאור עלילות הגבורה שלהם גדלו וגדלים טייסים ואנשי צוות אוויר בחיל שלו עצמו.

למה הוא היה צריך בכלל להתייחס לפרשה? כי כמה בריונים-פוליטיים דרשו ממנו. הקלות הבלתי נסבלת שבה שיחק לידיהם, כטירון בקורס טייס, שהוער באמצע הלילה לשמירה ומגשש בחושך אחר הנשק שמונח למראשותיו, מוכיחה שהוא אולי טייס ותיק שלובש בגאווה את המדים האפורים, אבל בכל הקשור לקבלת החלטות שאינן מבצעיות, הרי שהוא ירוק שבירוקים, בוסר ממש.

גם רונן בר היה אמור לדעת טוב יותר. להגנתו אפשר אולי לומר שבשבועות האחרונים, מאז החלה חקירת קטארגייט להתהדק סביב צווארו של ראש הממשלה, הוא מצא עצמו במתקפה ששום בכיר בטחוני לא ידע מעולם. ובכל זאת, הטעות שביצע כטירון מלמדת על הפער בין העולם הביטחוני שבו הוא מנוסה (גם אם כתם 7 באוקטובר דבק בו לעד) לבין העולם הציבורי, זה שבו הוא כסומא בארובה.

בר ניהל חקירה לגיטימית נגד מה שנראה כמו הקמת תא פוליטי בתוך הארגון שלו. הבעיה היא שהוא חשב שפיצוץ הפרשה בעת הזאת ישרת את החקירה הגדולה יותר, זאת שמנהל הארגון בפרשת קטארגייט.

התוצאה היא הפוכה לגמרי: במקום שהציבור, התקשורת ואולי גם בית המשפט יבין עם מי יש לו עסק וישליך מהפעלת מה שנראה על פניו כסוכן פוליטי בתוך שירות הביטחון הכללי, גם על מה שנראה (שוב, על פניו) כקבלת כסף ממדינה תומכת טרור ("מורכבת" בלשון נתניהו) על ידי דמויות מפתח בלשכת ראש הממשלה (ידע או לא?), הוא סיפק פתח להמון שממילא צבא על לשכתו, להוציא גם את הקלשונים.

"החקירה הנוספת" לא רק שלא הוכיחה שהוא נלחם על טוהר השורות, אלא להפך, סייעה למתנגדיו הרבים לצבוע אותו בצבעים פוליטיים. שוב, אין בדברים כדי לנסות ולהגיע לעומקה של חקירה, אלא רק כדי לומר שבר הבקיע גול עצמי מפואר. למה? כי הוא אולי איש ביטחון מנוסה, אבל בתחום הציבורי, מכונת הרעל המשומנת של נתניהו מפרקת עשרה כמוהו לארוחת בוקר.

גם אל בר, כמו אל זמיר ובר (השני, השני) קשה לבוא בטענות: אמני הספינים שמקיפים את נתניהו, ממיאמי ועד לשכתו בירושלים, הם מומחים בתורת לחימה שלובשי המדים פשוט לא מכירים. לכן מה שמדאיג יותר מכל אינו תבוסתם, אלא הקלות שבה נגררו למערכה שבה הם נדונים מראש להפסד. יכול להיות שההפסד שלהם הוא בעיקר שלנו, אבל זה לא משנה כלל, באשר השיקול המוטעה שלהם הוא שצריך להדאיג את כולנו.

ויש גם גנרל רביעי, שמו עדיין לא ידוע, אבל במקרה שלו - ההפסד הצפוי שלו הוא כבר מראש ההפסד של כולנו. הכוונה היא לראש שירות הביטחון הכללי הבא. הן במוקדם או במאוחר יפרוש בר מתפקידו - ואם לא יתחולל טוויסט מדהים בעלילה, נתניהו הוא זה שימנה את מחליפו.

הו הא מי זה בא, ראש השב"כ הבא - כן, הסערה כבר כתובה על הקיר: שכן כל מי שיסכים לקבל מינוי מידי נתניהו כבר מוחזק מראש, על ידי רבים, כחשוד (שלא לומר שותף לפשע). יש כאלה שעבורם זו סיבה מספקת לפרק את מה שהם מכנים "דיפ סטייט", עבור אחרים זו סיבה מצוינת להכרזה על נבצרות.

העובדה שרוב הציבור הישראלי שנמצא במרכז יצטרך אולי להכריע בין אלה לאלה, עלולה להתברר כאסון הגדול ביותר של העם היהודי.

פעם לפחות, כשנואשנו מהמערכת הפוליטית, שמנו את מבטחנו בלובשי המדים. לפחות שם, כך חשבנו, יש מי שיודעים מה הם עושים. לכן העובדה שהשבוע התגלו גנרלים גדולים כטירונים קטנים, צריכה להדאיג אותנו עוד יותר. כאילו חסר כאן מקום לדאגה...