המזרח התיכון כולו עובר בימים אלה טלטלה גיאו-פוליטית עמוקה, ואיראן נמצאת בדיוק במרכז המערבולת - כשהיא חשופה ללחצים שלא נראו כמותם. בין היתר, ריכוז הכוחות האמריקניים באזור, חולשה של שלוחות איראניות, ונטרול של מערכות ההגנה האווירית של איראן- כל אלו מציבים את המשטר האיראני בפני אתגר אדיר ברמה מדינית, צבאית וכלכלית.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הבהיר לאחרונה כי הזמן אוזל. לדבריו, אם לא יוסכם על הסכם חדש עד אמצע מאי, תישקל אפשרות של פעולה צבאית. בניגוד לניסיונות קודמים, הפעם טראמפ מלווה את דבריו בכוח צבאי מרשים: שתי קבוצות תקיפה של נושאות מטוסים, מטוסי B-2 חמקניים, מערכות הגנה חדישות ומטוסי קרב רבים מוצבים באזורים אסטרטגיים. "אם יהיה בכך צורך - נפעיל כוח צבאי", הכריז טראמפ. הוא אף הדגיש כי במקרה של עימות, ישראל תוביל את הפעולה וארה"ב תספק גיבוי מלא.
דדליין נוסף צפוי בחודש אוגוסט - עם פקיעת חלק מהמגבלות שהוטלו על הרפובליקה האסלאמית במסגרת הסכם הגרעין מ-2015 עליו עדיין חתומות מדינות אירופה. ראש הממשלה נתניהו תומך על פי הדיווחים, בגישה של פירוק מנשק תחת פיקוח אמריקני - בדומה למודל הלובי - אך בניגוד לתנאי ההסכם הקודם, הנטייה כעת היא להותיר מקום לפעולה עצמאית של ישראל אם יתברר שההסכם החדש לא יספק את צרכי הביטחון של ירושלים.
המציאות בשטח מאששת את ההצהרות. איראן מתמודדת עם שורה של מכות אסטרטגיות: נפילתו של בשאר אסד בדצמבר 2024 הביאה לקריסת הגשר היבשתי בין איראן ללבנון; חיזבאללה ספג מכות קשות בלבנון וכוחו נחלש; חמאס בעזה נחלש משמעותית; ובחודש אוקטובר האחרון, ישראל השמידה את מערך ההגנה האווירית מסוג S-300 - מהלך שחשף את המרחב האווירי של איראן לתקיפה.
בתוך כך, נשאלת השאלה איך ניתן להבטיח שההסכם החדש יהיה טוב יותר מהקודם, אותו הסכם ממנו פרש הנשיא טראמפ בשנת 2018. עיקר הביקורת על ההסכם הקודם, זה שנחתם בשנת 2015, הייתה שהוא סיפק לאיראן מסלול כמעט חוקי לפיתוח נשק גרעיני: המגבלות - כמו האיסור על שימוש בצנטריפוגות מתקדמות, ייצור אורניום מועשר והקמת כורי מים כבדים. היו אמורות להיות מוסרות בהדרגה במהלך השנים הקרובות, וללא תמורה ממשית מצד טהרן. נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה אף הודה בעבר שהזמן שיידרש לאיראן להגיע לפצצה עשוי להתקצר "כמעט לאפס".
נוסף על כך, הסכם JCPOA לא סיפק שקיפות מלאה: הוא לא חייב את איראן לאפשר גישה מיידית של פקחי סבא"א למתקנים צבאיים, ואפשר עיכוב של 24 ימים - מה שיצר פרצה עבור טהראן להעלים ראיות. שאלות מרכזיות לגבי תוכניתה הגרעינית הסודית (זו שמיועדת למטרות צבאיות) נותרו ללא מענה במסגרת ההסכם הקודם.
בתמורה למגבלות זמניות, קיבלה איראן תגמולים עצומים: הסרת סנקציות, שחרור נכסים שהוקפאו, והסכמים מסחריים בשווי מעל ל-100 מיליארד דולר. התוצאה הייתה חיזוק גורמים כמו חיזבאללה וחמאס, תמיכה מוגברת במשטר אסד, פגיעה ביציבות של עיראק, תימן ובחריין - והמשך פיתוח תכנית הטילים הבליסטיים שלה. סעיף מרכזי בהחלטה 2231 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהחליף את הדרישה להימנע מפיתוח טילים ב "בקשה" בלבד, אפשר לה לבצע ניסויים כמעט ללא הגבלה.
לאור ההתפתחויות, מתגבשת במערב - תמיכה רחבה בהסכם חדש, מחמיר ומשמעותי יותר. הסכם שיחייב פירוק מוחלט של תוכנית הגרעין האיראנית, פיקוח בלתי מוגבל על מתקני הגרעין, טיפול מלא בסוגיות הצבאיות שנותרו מהעבר, וכן התייחסות ברורה לפעילות החתרנית של איראן באזור.