האב, הבן ורוח החופש: הכל על הציוץ שהסעיר את הרשתות בחג

יאיר נתניהו שלח את נשיא צרפת להתענג באהבים - והארץ כמרקחה. מהבלטת הנושא בכל מהדורות החדשות אמש, דרך סערות רשת, ממי שמתגוללים על ה"ילד" ומוסיפים לביטוי את האות השביעית באלף-בית, דרך כאלה שמנסים להפריד בין הסגנון לתוכן - ועד לכאלה שמגינים עליו בחירוף נפש, כאילו היו אלה דברי אלוהים חיים.

מכל מקום, על דבר אחד אין עוררין: מרכזיות האמירה בשיח הציבורי בתקשורת הישראלית, מהפלטפורמות החברתיות בעברית ועד לפלטפורמות חדשותיות ממוסדות. עד כדי כך הפך הציוץ המטופש ההוא לאישיו, עד שאפילו ראש הממשלה עצמו התייחס לדברים - סלד מהסגנון אך הגן על בנו שאותו הגדיר כ"פטריוט ציוני" (שהרי הווה ידוע לכל שפטריוטים ציוניים אינם משרתים במילואים, חיים חיי מנעמים בניכר ושולחים לזרחי ישראל את חשבון האבטחה שלהם, בגובה מיליוני שקלים לשנה. אכן פטריוט ציוני נלהב - ורק אל תקראו לו "גולה").

עכשיו ננסה להתייחס לתוכן ונציין שאין דין אותן קולוניות צרפתיות שציין נתניהו הצעיר כדין שטחי יהודה, שומרון ועזה - פלסטין של מקרון. למה? כי במקומות שבשמותיהם נקב הג'וניור, יש לנתינים דרכונים צרפתיים.

לעומת זאת אזרחות ישראלית היא חלומם הרטוב של הפלסטינים, במקרה של סיפוח שכמוהו כסוף המדינה היהודית. אלא שגם אם נתניהו הצעיר היה יודע ומבין טוב יותר הן את ההיסטוריה של הקולוניאליזם הצרפתי והן את מעמד מושבותיה היום, קשה להתעלם מהנזק שמחוללת אמירה כזאת ליחסי ישראל וצרפת.

נכון שהיחסים מורכבים, נכון שמקרון נתפס לא פעם באמירות מקוממות שמטרתן לרצות את הפלג השמאלי בקואליציה שלו או את המיעוט המוסלמי הגדול-והגדל בצרפת. עדיין, כולנו התברכנו בחיבוק החם שהעניק לישראל לאחר 7 באוקטובר וציינו בהתפעלות איך מנהיגי תבל עולים לרגל לירושלים (נשיא ארה"ב, קנצלר גרמניה, ראש ממשלת בריטניה ונשיא צרפת, ארבע מתוך החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם, אכן לא רע בכלל).

שנית, יחסי ישראל וצרפת, הגם שידעו עליות ומורדות עם השנים, תרמו לא מעט לישראל - כולל עובדת היותנו מעצמה גרעינית. אפילו מנחם בגין בשעתו, גם עת לא היסס להתעמת עם הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הקדים להזכיר את שירי החירות שבפי החיילים הצרפתים ובראשם המרסייז, המנון הרפובליקה.

אבל החלק המעניין מכל הוא לא תוכן הדברים ואף לא מידת הנזק שהם עלולים לעורר, אלא דווקא העיסוק הנרחב שלנו (כולל הטור הזה, כמובן) בהם.

באיזה מקומות מעוררת אמירה, מקוממת ככל שתהיה, של בן משפחה קרוב למנהיג או המנהיגה, גלים שכאלה? בואו ניקח שתי דוגמאות: ההתבטאויות הגזעניות של בילי קרטר, אחיו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר והתחפושת הנאצית של הנסיך הארי.

הדברים ההם עוררו סערה בעיקר בקרב מה שנהוג היה לכנות "צהובונים". איש לא ייחס להם תובנה פוליטית, קשר או השפעה על מדיניות הנשיא או ממשלת בריטניה. הוא הדין ביחס לכל בן משפחה של נושא משרה בכירה בהנהגתה של מדינה דמוקרטית. במקרים שכאלה מקובל לצקצק בלשון ולומר, נו טוב - הילד, האח, האחות או האמא... זה אלכוהוליסט, להיא יש בעיות סמים והשלישי סתם דפוק. נכון?

איפה כן היינו מייחסים להתבטאות כזאת חשיבות: לו נניח בנו של ארדואן היה אומר משהו דומה, אולי אחיו של פוטין, שלא לדבר על זה של קדאפי, הילדים של סדאם חוסיין, אימלדה מרקוס מהפיליפינים או בנו של שליט צפון קוריאה. כלומר, במדינות לא דמוקרטיות - מדיקטטורות מוחלטות ועד כאילו-דמוקרטיות, שבהן המשפחה השלטת היא זאת שבסבירות גבוהה תוציא מקרבה את השליט הבא.

אין בדברים משום טענה שנתניהו האבא מתיימר להמליך אחריו את בנו. לפחות בינתיים ישראל עדיין מחויבת להליך של קביעות השלטון בבחירות, אבל העיסוק המטורף באמירה המטורפת עוד יותר (נניח לסגנון) של "בנשל" (בין אם את מכנים אותו "יורש" או "ילד איקס"), מלמדת על כך שאפשר שישראל נמצאת במסע מדאיג בין בריטניה וארה"ב לבין טורקיה ורוסיה.

איני זוכר אם בין המרגליות שמפיקה מקלדתו של הג'וניור יש את אותה המלצה ששיגר אמש לנשיא צרפת שמכוונת גם כלפי מי שלא מסכימים אתו. בכל מקרה, לא אכפת לנו ללכת לפרות ולרבות (או לפחות לנסות), העיקר שלכל המאוחר בעוד שנה וחצי נלך גם אל הקלפי, יותר מזה אנחנו לא צריכים.