השופט מנחם מזרחי יצא משלוותו. בדיון שהתנהל בתחילת אפריל, בבקשת כלי התקשורת להסיר את צו איסור הפרסום הגורף שהוטל על פרשת "קטארגייט", פנה אליו נציג המשטרה וביקש להאריך אותו. זה היה אחרי שפרטי החקירה דלפו מכל עבר כמו מצינור מנוקב, והפכו לשיחת ברזייה פופולארית. "מדובר במקרה חריג שבמסגרתו צו איסור הפרסום נותר מבויש, בין השאר בהדלפות חוזרות ומאסיביות", זעם השופט מזרחי. "העניין לא נאכף על ידי משטרת ישראל, ואין כל עילה להותיר את הצו על כנו".
השופט אמר בניסוח משפטי עצבני את מה שכולנו יודעים כבר מזמן - צו איסור הפרסום בישראל הפך לבלוף משפטי, הצגה משטרתית, ויריקה בפני הנאשמים והתקשורת הממוסדת והאחראית. השופט חותם על נייר רשמי באות מתה, כולם מצפצפים עליו ועל בית המשפט, עושים מה שבראש שלהם, ואף אחד לא נושא במחיר.
אתמול זה קרה שוב, בפרשת האישיות הציבורית הבכירה נגדה הוגשה תלונה במשטרה. בגלל צו איסור הפרסום הגורף, האוסר גם על ציטוט של מקורות בחו"ל, ומאת כבוד לצו, נאמר שבתה של אשת הציבור התלוננה על פגיעה מינית מצד הוריה. נדמה שאנחנו היחידים שמכבדים אותו, כיוון ששמה, תמונתה, סרטון בקולה ופוסט שתומך בה, הופצו לכל עבר ברשתות החברתיות, ופרטים מהותיים ואסורים, פורסמו בכמה ערוצי תקשורת מרכזיים.
לא רק שצו איסור הפרסום נכשל בהגנה על הפרטיות, אלא יצר אפקט מבעיר - הוא שפך על הפרשה הרגישה דלק והפך אותה לנושא לרכילות, ושיח ציבורי שפגע עוד יותר בנפגעת, בני משפחתה ולא פחות חשוב, בחקירה המשטרתית עצמה.
צו איסור פרסום הוא הוראה שיפוטית המונפקת על ידי בית משפט, האוסרת על פרסום מידע מסוים הקשור להליך משפטי או לחקירה. מטרתו העיקרית היא להגן על אינטרסים חיוניים כמו טוהר החקירה, פרטיות המעורבים, חזקת החפות של חשודים, והזכות להליך הוגן.
בישראל, הצו מעוגן בחוק בתי המשפט, והפרתו מהווה עבירה פלילית שדינה עד שישה חודשי מאסר. על פניו, מדובר בכלי משפטי רב-עוצמה שנועד לאזן בין זכות הציבור לדעת לבין זכויות אחרות לא פחות חשובות.
אלא שבשנים האחרונות הוא הפך לבדיחה. למרות העונש הכבד יחסית על הפרתו, כמעט ואין אכיפה בפועל. לא רק שהמשטרה, שאמורה לאכוף את הצווים, נמנעת מלפעול נגד מי שמפר אותו, לא פעם היא מובילה את ההדלפות, כמו במקרה של אלי פלדשטיין, לכאורה.
פלדשטיין, שהיה הדובר הצבאי בלשכת ראש הממשלה, נעצר ונחקר בחשד לקשרים עם חברה בינלאומית במימון קטארי, שפעלה לקדם את תדמית קטאר בעסקאות חטופים והיה מעורב בהדלפת מסמך סודי לעיתון ה"בילד" הגרמני.
בית המשפט הטיל צו איסור פרסום גורף על פרטי החקירה ועל זהותו. שעות אחרי מעצרו שמו ותפקידו כבר דלפו לתקשורת, וברשתות החברתיות הופצו פרטים מלאים על החשדות נגדו, פלוס תמונתו, והכל תחת צו איסור פרסום שהיה אמור למנוע בדיוק את זה. הדלפות אלו לא רק שערערו את משמעות הצו, אלא גם יצרו לחץ ציבורי ופוליטי על החקירה, ופגעו באמון הציבור בה ובמערכת המשפט. במקום שהמשטרה תפעל לאכיפת הצו ולמציאת מקורות ההדלפה, היא התעלמה.
גם בפרשת מאמן הכושר המפורסם מתל אביב, שנעצר בחשד לאונס מתאמנת, הוטל צו איסור פרסום גורף על זהותו ועל פרטי החקירה. שמו של המאמן התפרסם ברשתות החברתיות תוך כמה דקות, תמונותיו הופצו כשהן מלוות בפרטי האישום, וכלי תקשורת פרסמו רמזים על המתלוננת שלא הותירו מקום לספק. עורכי הדין משני הצדדים התראיינו בתקשורת ותיארו פרטים מהחקירה שהתנהלה לכאורה בדלתיים סגורות. הצו, שנועד להגן על החקירה ועל הצדדים המעורבים, הפך לכלום ושום דבר.
העיתונות הממוסדת, שמחויבת לכללי אתיקה ולשלטון החוק, נאלצת לציית לצווים שאין עליהם אכיפה, בעוד שפרטים על חקירות מתפרסמים בפלטפורמות אחרות ללא השלכות. המשטרה לא רק עושה צחוק מהחוק, אלא גם מעצמה. היא זו שרצה להוציא בסיטונאות צווי איסור פרסום, שהיא לא מתכוונת לאכוף, גם על מקרים שאין צורך בהם. מצד אחד היא יוצרת מצג שווא כאילו החקירה סטרילית, ומהצד השני לא בוחלת בשימוש בהדלפות גסות, שמשאירות, לעיתים, את טביעות אצבעותיה.
אולי הגיע הזמן לשים סוף להצגה המיותרת הזאת, שמתאימה לסדרות פשע בטלוויזיה. במציאות הדיגיטלית העכשווית, כשרשויות אכיפה שאפילו לא "עושות כאילו" אכפת להם שמפרים את הצו שהן בעצמן ביקשו, אפשר להפסיק לשחק משחקים, לסגור את מפעל הצווים, לחסוך דיונים ונייר מיותרים, ולהיות שקופים עם הציבור. אי אפשר לעבוד עלינו יותר. אנחנו כבר מבינים שהכל מזוהם.
ליאת רון