ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקר בבית הלבן עשרות פעמים, אבל קשה לדלות מהזיכרון ביקור כה גרוע כמו האחרון. לאורך השנים הוא התרגל לחזור מהחדר הסגלגל כמנצח, לכל הפחות בסדר היום התקשורתי, ותחת הנשיא טראמפ עם מתנות של ממש כמו תוכנית המאה, ריבונות בגולן, וחלום הריביירה בעזה, שסייעו לו במערכות הבחירות החוזרות ונשנות או כדי למכור לשותפיו אתנן פוליטי. גם הפעם הוא תיכנן לשוב עם הישג במרכולתו, פטור מתוכנית המכסים, ולא קיבל אפילו הנחת מועדון.
טראמפ הותיר את נתניהו בידיים ריקות, שלא לדבר על שפתיים חתומות ועיניים המומות למשמע ההצהרות המפוצצות על המו"מ הישיר עם איראן והנזיפה להיות "הגיוני" עם החבר שלו ארדואן. בין הבייבי האיראני לנמסיס הטורקי, מה שאמור היה להיות פסגת ניצחון הפך למפגן השפלה פומבי. אפשר רק לדמיין איך מכונת הרעל היתה משתוללת אם סצנה כזו היתה מתרחשת עם אובמה או ביידן. אבל השופרות נאחזו במחמאות שהנשיא חילק לנתניהו כ"מנהיג גדול שעובד קשה להוציא את החטופים", והתאמצו למתג את הפגישה כהצלחה במקום כישלון.
לא רק בוושינגטון, גם בישראל התוכניות של נתניהו חטפו מהלומה, עם צו הביניים של בג"צ שעצר את ההדחה של ראש שב"כ רונן בר. למרות הקולות מקואליציית בן גביר-סמוטריץ-לוין-קרעי לא לציית לצו, נתניהו מתכנן לייבש את בר, בין הטיפות, ככל האפשר ומבלי לגרום למשבר חוקתי, ומנצל את האירוע בעיקר לתחזוק קמפיין הדיפסטייט המדומיין בראשו ובראשי הבייס שלו.
מיד אחרי שנחת מוושינגטון, בגיחה קצרה לבית המשפט בתל אביב, הוא נשא עוד מונולוג נזעק על מסע הציד שהוא עובר על ידי "משטר אפל" כמו באיראן או מזרח גרמניה. כהרגלו, זו השלכה: הוא זה שמנהל מסע ציד חסר מעצורים גבולות ונגד שומרי הסף האחרונים של הדמוקרטיה הישראלית. התצהירים שהגישו רונן בר וראש שב"כ לשעבר יורם כהן לבגצ כללו סיפורים מסמרי שיער על ניסיוניותיו להפוך את שב"כ לגוף אבטחה וריגול פוליטי ופרטי ולמה הוא כ"כ נחוש להיפטר מבר ולמנות במקומו מישהו שיהיה נאמן לו.
גם תמונות הכאוס הבלתי נתפסות מהדיון בבגצ, של כהן מחולץ מהמון זועם של משפחות שכולות מטעם משולהבות בידי פעילי ימין ושל משמר בתי המשפט מוציא בכוח את ח"כ טלי גוטליב - שיקפו היטב כמה נתניהו ולהקתו מוכנים ללכת רחוק במאבקיהם. אבל המהלכים הכוחניים האחרונים של הממשלה - מניסיון ההדחה של ראש שב"כ והיועמ"שית דרך הקאמבק של חוקי ההפיכה ועד החרם הילדותי של שר המשפטים על נשיא העליון - משסעים, מקטבים ומעוררים את הפחדים של מתנגדיה. בהיעדר אופוזיציה אפקטיבית, המונים חזרו להפגין ולמחות, וכמו בדהירה המשטרית של 2023, המחאה לא עוצרת ברחובות, אלא חודרת גם לצה"ל, בזמן שאויבנו בכל החזיתות מחככים ידיים ונהנים. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
נתניהו ואנשיו קפצו כמוצאי שלל רב על מכתב הטייסים המילואמניקים כהזדמנות להפיח חיים בקמפיין הסרבנים של לפני ה-7 באוקטובר, על אף שהוא לא כלל מילה אחת על סרבנות או הפסקות שירות או התנדבות, אלא רק קריאה להפסקת המלחמה שמפקירה את החטופים מאחור. הפעם, תחת נתניהו יש שר ביטחון חלש, רמטכ"ל חדש, ומפקד חיל אוויר שמנסה לשרוד את אחריותו למחדל - וכולם מבינים את רוח המפקד. למרות שרוב גורף מבין חותמי המכתב בכלל לא בשירות מילואים פעיל, בצה"ל הדיחו מידית את אלה שכן, למען יראו וייראו, ולתשואות לשכת ראש הממשלה.
רק שהניסיון להשתיק את הביקורת עשוי לפעול כמו בומרנג, ולייצר גלי הדף במחאה, זו הקולנית וזו השקטה, של מילואמניקים שאחרי ארבעה וחמישה סבבים פשוט יעדיפו לוותר על הסבב הבא. אחרי החגים, עם שובה של הכנסת מפגרה, גם חוק הפטור מגיוס ישוב לקדמת הבמה, ויערער עוד יותר את המוטיבציה להילחם עבור הממשלה והלגיטימציה שלה להטיף מוסר על סרבנות או אי התייצבות. יור שס אריה דרעי הבהיר השבוע בראיון לביטאון "הדרך" שהסיעות החרדיות בחזית אחת דורשות התקדמות תוך מספר שבועות - או שיצביעו נגד הממשלה.
נתניהו כבר הוריד את החרדים מהעץ אי אלו פעמים עם תקציבים, תירוצים והבטחות, ואחרי אישור תקציב 2025 עם קואליציה של 68 ח"כים, נדמה שהוא יציב ואיתן אל מול כל האולטימטומים והסכנות. אבל מאחר ואין אחד בקואליציה שמאמין שיעבור תקציב נוסף בשנה הבאה, ההבנה היא שהחלה שנת בחירות, שבה לכל זבוב יש פוטנציאל להפוך לפיל.
גם הרוחות הנושבות מוושינגטון מבשרות לנתניהו ולקואליציה שלו אביב של סערה. אמנם, המלחמה בעזה וגורלם של 59 החטופים עלו רק בשולי המופע בחדר הסגלגל, אבל טראמפ בהחלט אמר שהוא חושב שכדאי שהמלחמה תסתיים בקרוב, בעוד סמוטריץ' ובן גביר לא רוצים שהיא תיגמר אף פעם. על הפרק עכשיו היוזמה המצרית, שאתמול שודרגה לשלב "התקדמות", במסגרתה ישוחררו 8 חטופים חיים ו-8 חללים תמורת 50 ימי הפסקת אש ונסיגה של צה"ל מלפחות חלק מהשטחים שנכבשו מאז חידוש הלחימה במרץ. זו נוסחה ששותפיו של נתניהו יתקשו לבלוע, רק שלטראמפ, כפי שראינו השבוע, הוא מתקשה להגיד לא.
באופק מרחף גם הביקור העתידי של הנשיא בסעודיה באמצע מאי, אליו הוא ישאף להגיע עם הסכם או הישג שיוכל לנופף בו באזור. אבל הדרך לנורמליזציה עם ירושלים עוברת דרך הפסקת המלחמה, שבלעדיה לנתניהו אין ממשלה. כמו במו"מ מול איראן, הוא מקווה שטראמפ והשליח שלו ויטקוף ישמרו על האינטרסים של ישראל וגם על הקוים האדומים האישיים שלו. אבל הפגישה האחרונה שלהם בבית הלבן, שמאותתת שלטראמפ כנראה כבר אין סנטימנטים לפוליטיקה של נתניהו, מערערת את שיווי המשקל ועשויה לסמן תפנית לרעתו.