כבר שבוע שמהדהדת בכל ערוץ תקשורת פרשת האונס המחרידה שביצע לכאורה מאמן הכושר בתל אביב. החשוד במעשה, מאמן כושר מוכר, נעצר בחשד שסימם ואנס צעירה שהתאמנה אצלו - בדירתה. הנפגעת הזו לא לבד. אבל לא כי כל ישראלי וישראלית יוצאים מגדרם ומקיפים אותה בתמיכה. היא לא לבד, כי היא מצטרפת לסטטיסטיקה המחרידה של נשים שנפגעות מינית - ולאחר מכן נאלצות להתמודד עם הספקות, השאלות, וההאשמות החברתיות.
הטוקבקים שנכתבו בשבוע האחרון, היד הקלה על המקלדת, נראים כאילו נלקחו משנות ה-70. עוד לפני המחאות הפמיניסטיות על הביקורת החברתית כלפי נפגעות אונס. עוד לפני ששופט העיר על הלבוש של הנאנסת או שופט אחר אמר שיש נשים שנהנות מאונס במשפט של אונס קבוצתי.
השאלות הישנות ביותר בספר צצו ועלו גם הפעם: "מה היא לבשה?", "למה הייתה איתו לבד?", "אם היא לא זוכרת - איך היא בטוחה?", "הוא נשוי, למה שיסכן הכול?". השאלות האלו - שנשמעות שוב ושוב - הן לא רלוונטיות. הן לא תמימות. הן לא סקרניות. הן מחזירות אותנו עשרות שנים אחורה, ומרתיעות נפגעות אחרות מלדווח. כי מראש - מי יאמין להן?.
רק לספר מה קרה, להגיש תלונה ולהתמודד עם מבול התקשורת והספקולציות הנבזיות של כל גבר ואישה שיש לו דעה בנושא בישראל - זו דרך קשה מנשוא. אז אני מאמינה לך. אנחנו מאמינות ומאמינים לך. וזהו, זה כזה פשוט. זה כל מה שמצופה מאיתנו בחברה וכיחידים ויחידות - תעמדו לצד הנפגעות. תשכחו ממה היא לבשה או שתתה לפני, תשכחו מכל מה שאתם חושבים שאתם יודעים מהתקשורת. החוויות של ללכת לחדר 4 בבית החולים, להגיש תלונה במשטרה הן לא משהו שמישהי עושה בשביל אייטם או פרסום, בתור מישהי שליוותה נערות לאותם המקומות אני יכולה להגיד את זה בביטחון. ומי ששורדת את כל זה - את המעשה, את הבדידות, את ההשתקה - ועומדת מול חוקר, מול רופאה בחדר 4, מול העולם, ואומרת: "הוא פגע בי" - היא גיבורה. לא חשודה.
איך "עדויות האופי" על איזה מאמן טוב הוא רלוונטיות לפרשה מחרידה של סימום ואונס? כל הרשת מתגייסת להגן על מאמן עם עשרות אלפי עוקבים - שזוכה להגנה אינסטינקטיבית, רק כי הוא "מוכר", "אהוב", "נחמד", "בחור טוב". אי אפשר שלא לראות דמיון בהתגייסות ההמונית לאייל גולן, שממשיך למלא אצטדיונים אחרי האשמות חמורות. הגיע הזמן שנשנה את ברירת המחדל.
כשאישה מספרת שנפגעה מינית - קודם כול מאמינים לה. לא חוקרים אותה. לא מבטלים אותה. לא שואלים שאלות שמחביאים בתוכן סימן קריאה של האשמה. כי במציאות שבה נשים עדיין נאלצות להוכיח שהן קורבנות — האמון הוא המעט שהחברה שלנו יכולה להציע. הוא הצעד הראשון לצדק. הוא הבדל בין שתיקה משתקת לבין קול אמיץ שנשמע.
אז גם אם נדמה שהצעקה שלך נבלעת ברעש - היא נשמעת. ואנחנו נמשיך להשמיע אותה. אנחנו לא נוותר. מאמינות לך. עכשיו, מחר, ובכל פעם שתעיזי לספר.
טל הוכמן, מנכ"לית שדולת הנשים בישראל
