המלחמה בעזה איננה רק מלחמה של טנקים, מטוסים ולוחמים בשטח. זו מלחמה דו־ראשית: מלחמה מסורתית — ומלחמה תודעתית. בחזית אחת לוחמים חיילי צה"ל באומץ ובנחישות, בחזית השנייה - הרשתות החברתיות, אולפני החדשות, וערוצי הטלגרם הפכו לשדה קרב. ולצערנו, בזירה הזו, חמאס מפרק אותנו.
חמאס שולט בנרטיב. הם מצליחים להציג את עצמם כקורבן מול "המכונה הצבאית הישראלית", בזמן שהם אלה שביצעו טבח מזוויע באזרחים בשבת השחורה. הם משדרים סרטונים, מפיצים תמונות, מפעילים דעת קהל עולמית, ובמקביל משבשים את החוסן שלנו מבפנים.
העולם קונה את השקר. אלפי הפגנות נגד ישראל מתקיימות ברחבי אירופה וארה"ב, האו"ם מצביע נגדנו שוב ושוב, ודו"חות שקריים על "רצח עם" בעזה מופצים על ידי ארגונים בינלאומיים. ובאותו הזמן, חמאס מחזיק חטופים, משתמש באוכלוסייה כמגן אנושי ומאכיל את העולם בתעמולה ערוכה היטב.
אבל זו לא רק הזירה הבינלאומית. חמאס מנצח גם כאן, אצלנו.
הם יודעים ללחוץ בדיוק איפה שכואב. כל תמונה שמגיעה מעזה — בין אם אמיתית ובין אם מבוימת — מדליקה את הציבור הישראלי. הוויכוחים הפנימיים מתלהטים, האחדות מתערערת, והעורף נחלש. זה בדיוק מה שחמאס רוצה: פילוג, בלבול, שחיקה מבפנים.
וכך אני מוצא את עצמי שואל שאלה אחת פשוטה: אם תודעה היא שדה קרב, ואם הפסד תודעתי שווה חיי אדם - למה אנחנו לא משמידים את תשתיות התקשורת בעזה? למה הם עדיין משדרים בטלגרם? למה הם מעבירים סרטונים לעולם בזמן אמת? למה תשתיות הסלולר והאינטרנט בעזה עוד קיימות?
ואי אפשר לטעון שזה בלתי אפשרי. אם הצלחנו ביום אחד לפגוע ביותר מ-100 טנדרים של חמאס,
אין שום סיבה בעולם שלא נוכל להשמיד משדרים סלולריים, לשבש שידורים אלחוטיים ולהרוס מרכזי תקשורת.
זו לא שאלה של ימין או שמאל. זו שאלה של שכל ישר. של אחריות. של הישרדות.
וזה מחזיר אותנו לשורש הבעיה — למנהיגים. מנהיגי האתמול, אנשי דור המדבר. מי שעדיין תקועים בחשיבה של 6 באוקטובר. הם לא מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה. הם אפילו לא הפנימו שזו מלחמת תודעה, ובוודאי שלא ניסו להתאים את עצמם אליה.
והתוצאה? כישלון ניהולי. כישלון אסטרטגי. כישלון מוסרי. כישלון מנהיגותי.
המטרה: אפס תקשורת בעזה. אפס. ניתוק תקשורתי מוחלט — זו לא נקמה. זו הגנה עצמית. זו לא דרישה רגשית. זו לא גחמה. זו מדיניות הגיונית, מתבקשת, חיונית.
מדיניות של אנשי המחר.
הכותב הוא מייסד תנועת ישראל של מחר