דפלומטיה בין הצללים: ישראל ואינדונזיה - הקשרים הסודיים שמסרבים לגווע

נשיא אינדונזיה פראבוו סוביאנטו הביע היום (רביעי) נכונות לקלוט כ 1,000 פלסטינים מרצועת עזה ולהגביר את הפעילות הדיפלומטית מול ישראל. כמדינה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, אינדונזיה ממשיכה להראות תמיכה בפלסטינים מאז פרוץ המלחמה בעזה - דרך גינויים חריפים, סיוע הומניטרי ונכונות להשתתף בכוח שמירת שלום בינלאומי.

מאז תחילת הלחימה ב-7 באוקטובר 2023, אינדונזיה מקפידה לנקוט עמדה תקיפה בעד הפלסטינים ונגד ישראל. ולמרות זאת שתי המדינות לא זונחות את האפשרות של קשרים פורמליים בעתיד, בעיקר מתוך ההבנה ההדדית שלקשר כזה תהיה תועלת משותפת, גדולה בהרבה מהנזק הפוטנציאלי.

יותר מ-75 שנים חלפו מאז הכריזה אינדונזיה על עצמאותה, ומאז לא כוננה קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, שבה חיים למעלה מ-270 מיליון תושבים, שמרה באופן עקבי על עמדה התומכת בפלסטינים וזיהתה את עצמה כחלק מהמאבק העולמי למען זכויותיהם. אך מתחת לפני השטח - מאחורי הצהרות נחרצות ורטוריקה אנטי-ישראלית - מתקיימים יחסים בלתי רשמיים שאיש אינו ממהר להודות בהם.

עבור ישראל, אינדונזיה היא לא רק יעד סמלי אלא גם פרקטי. מדובר בכלכלה הצומחת ביותר בדרום-מזרח אסיה, עם תעשייה מגוונת, משאבים טבעיים עצומים, וקשרים עמוקים עם מדינות אסיה והעולם המוסלמי. האפשרות ליצירת קשרים פתוחים עם ג'קרטה נתפסת בישראל כפריצת דרך אסטרטגית - הן מבחינה כלכלית, והן כהמשך למומנטום של הסכמי אברהם.

ישראל פועלת כבר שנים בזירה הזו בעזרת כלים רכים - שיתופי פעולה אקדמיים, משלחות טכנולוגיה, אנשי עסקים שפועלים דרך מדינות שלישיות ואפילו חילופי ידע ביטחוני במישור הלא-רשמי. נוכחות ישראלית בתערוכות טכנולוגיה רפואית ואגרוטק באינדונזיה כבר איננה חריגה, גם אם מתבצעת תחת מסמכים נטרליים וללא סימנים מזהים.

עבור אינדונזיה, הקשרים עם ישראל הם שדה מוקשים פוליטי. החברה האינדונזית, ובמיוחד האליטה האסלאמית, אינה מוכנה לוותר בקלות על העמדה המסורתית התומכת בפלסטינים. כל ניסיון לקרב בין המדינות נבחן בזכוכית מגדלת, ובדרך כלל נבלם מול תגובות ציבוריות קשות.

אך מאחורי הקלעים, המנהיגים באינדונזיה מבינים היטב את היתרונות הטמונים בקשרים עם ישראל - גישה לטכנולוגיה מתקדמת, שיפור המוניטין הבינלאומי, והזדמנות להיות חלק ממערך איזון חדש מול ההשפעה הסינית הגוברת באזור. לא אחת נשקלה האפשרות לפתוח נציגות כלכלית בלתי רשמית בתל אביב או בירושלים - יוזמה שעלתה, גוועה, וחוזרת לעלות מדי כמה שנים, לרוב בלחץ אמריקני.


בעידן שלאחר הסכמי אברהם, רבים האמינו שאינדונזיה תהיה הבאה בתור. ארצות הברית אף ניסתה לתווך, והועלו מספר הצעות סיוע כלכלי מרחיקות לכת כתמריץ לנרמול היחסים. אך הרגישות הפוליטית, ממשיכה לשמש מכשול.

מצד שני, הקשרים הפרקטיים נמשכים. אנשי עסקים אינדונזים מבקרים בישראל תחת דרכונים זרים, שגרירים לשעבר משמשים כצינור לא רשמי להעברת מסרים, ואפילו בתחום הרפואה שיתופי הפעולה מתרחבים - בין השאר סביב משברים הומניטריים ואסונות טבע ברחבי העולם.

התפתחות משמעותית נרשמה לאחרונה סביב בקשתה של אינדונזיה להצטרף לארגון המדינות המפותחות (OECD) - בקשה שנתקלת בתנאי ברור: כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. הדרישה, שהועלתה ע"י מדינות מערביות מובילות כחלק מתנאי הסף לארגון, נועדה להבטיח שמדינה המבקשת להיות חלק מקבוצת המדינות המפותחות תכבד ערכים של פתיחות, שיתופי פעולה רחבים ודיאלוג רב-צדדי - גם עם מדינת ישראל.

בעקבות כך, אינדונזיה אותתה בשקט על נכונות עקרונית לבחון אפשרות של נרמול הדרגתי. על פי דיווחים דיפלומטיים, גורמים אינדונזים הסכימו לבחון פתיחה של ערוצים פורמליים בשלב ראשון - באמצעות נציגויות כלכליות או משרדים דיפלומטיים בדרג נמוך. בירושלים רואים במהלך זה הזדמנות היסטורית, שכן מדובר במדינה מוסלמית בעלת משקל כבד בזירה הבינלאומית. ההערכה בישראל היא שאם ג'קרטה תידרש לבחור בין המשך נתק מדיני לבין מימוש שאיפתה להצטרף ל-OECD, היא תמצא נוסחה שתאפשר גם וגם - לפחות באופן זמני.

אפשר לומר בסבירות די גבוהה שישראל ואינדונזיה לא יכוננו יחסים דיפלומטיים מחר בבוקר. אבל הקרח נשבר כבר מזמן - הוא פשוט נמס באטיות. הקשרים הסודיים, שלעתים נדמים כבלתי נראים, הם דווקא הוכחה לכך ששתי המדינות מזהות זו את זו כשותפות פוטנציאליות, אם לא לעכשיו - אז לעתיד.

בעולם של גיאופוליטיקה שמשתנה במהירות מסחררת, ייתכן שדווקא מערכות היחסים שאינן רשמיות הן אלו שיציבו את היסודות ליום שבו הדגלים יתנופפו זה לצד זה - לא באולמות סגורים, אלא על גגות שגרירויות.