בין שכול לסרבנות: איך נקלעה מדינת ישראל לדרך ללא מוצא?

יום לא קל, כלומר - עוד יום לא קל, עבר על כל אזרח ישראלי שהמדינה יקרה לליבו. המראות מבית המשפט העליון העציבו רבים מהצופים, עוד הרבה לפני שגרמו להם לכעוס ולהתווכח.

הורים שכולים זועקים מדם ליבם ולהבדיל - פוליטיקאים זועקים מרוב תשוקה להיבחר שוב. בית המשפט שומע, אחר כך מרחיק, אחר כך שוב מאזין, הפעם ברוב קשב - ואת כל זה מלווה מדורת ההבלים הקבועה, זו שבה מנסים מי שמנכסים לעצמם בקלות רבה מדי את התואר "נבחרי ציבור" להגיד משהו שיגבר על מה שאמר קודמם בעמדת הראיונות. איזה שבר.

קשה לדון באירועים שוברי הלב האלה מבלי לגלוש כמעט מיד להתנצחות, אבל בכל זאת ננסה. כמו בסרט פעולה שבו מנסים לנטרל מטען, מתוך ידיעה שחיתוך של חוט שגוי עלול להוביל לפיצוץ, ננסה לבודד תחילה את הציר המשפטי. כאן מתברר כי מדובר בסוגיה פשוטה, על אף שרבים מדי ניסו לשוות לה מראית עין של גורלית.

למה פשוטה? כי על זכותה של ממשלה בישראל להעביר מתפקידו את ראש שירות הביטחון הכללי שלה, אין עוררין. כלומר, אין חולק על כך שבנסיבות רגילות ובהחלטה שהתקבלה בתום לב, הדחת ראש שב"כ היא בידי הממשלה.

ברור לכל גם שהנסיבות הפעם אינן רגילות. הניסיון להציג את רונן בר כמי שהיה צריך לסיים את תפקידו כבר ב-8 באוקטובר, שכן כבר אז לכאורה איבד את אמונו של ראש הממשלה - שרק זיכה אותו באשרי נוסף לנהל את הלחימה העצימה ומשככה האש, החליט להעבירו מתפקידו - אינו מתיישב עם העובדות או אף עם השכל הישר.

בר כשל, על פי הודעתו שלו, בניתוח המודיעין שהיה בידו ובתרגום המידע למעשה. הוא עצמו הודה בכך ולקח אחריות. במהלך עניינים נורמלי הוא היה כבר צריך להיות במקום שאליו הלכו חליווה והלוי.

הרעש לא קם מפני שנתניהו נתן לו דחיפה קטנה בדרך שעשה ממילא, החוצה, אלא מכך שהדחיפה הזאת הפכה לפראית ככל שהתקדמה חקירת פרשת קטארגייט, כלומר, משעה שבה נקלע ראש הממשלה לניגוד עניינים.

אפשר בהחלט לטעון שגם אז מוטב להשאיר את הסמכות בידי הממשלה מאשר לעכב את ההליך בבג"ץ, אבל אז נדרשים גם לקטע התקנוני: הליך הדחה של ראש שב"כ, חייב לעבור בוועדה מייעצת למינוי נושאי משרה בכירים, המכונה ועדת גרוניס.

אמנם יש בעיה בכינוסה של זו מהיום למחר, מאחר שיש בה שני מושבים שצריך לאייש (של נציב שירות המדינה שטרם מונה כחוק ושל פרופ' טליה איינהורן שמנועה מלשבת בה בדיון שכזה בשל היותה אימו של אחד החשודים בפרשת קטארגייט), אבל השאלה האם משום כך מתאפשר לממשלה לקבל לא רק החלטה שעל פניו מניעיה נגועים בניגוד עניינים ושלא ניתן להשלים אותה גם בפן הבירוקרטי.

שוב, יש מי שטוען שכן - וזאת בדיוק הסיבה שבה הופכת פרשה שבנסיבות אזרחיות הייתה נדונה בבית הדין לעבודה, לתיק חשוב בבג"ץ.

הבעיה היא שהתיק הזה הפך כמעט מיד ממשפטי לפוליטי. איך בדיוק? הנה נתחיל למשוך בזהירות בחוט השני בפלונטר שלפנינו. למי יש אינטרס להפוך דיון משפטי, חשוב ככל שיהיה, מסוגייה משפטית לערכית?

כאן כבר מזהים טביעות אצבע שהן יותר של צד אחד: זה שמנסה לצעוק שהעניין פה אינו פיטורי ראש שב"כ אלא עצם זכותו של בית המשפט לדון בעניין. במקביל נעשה ניסיון לצייר את רונן בר כאחראי המרכזי לאסון שפקד אותנו ב-7 באוקטובר.

ובכן, לגבי הטענה הראשונה, אודה שלפחות אני לא הייתי מוכן לחיות במדינה שבה אזרח שסבור שרשות ממשלתית גרמה לו עוול לא יכול לפנות לבית משפט עליון שיש לו סמכות לכפות עליה עיון נוסף בנושא. מה לגבי הטענה השנייה? ובכן, גם אם היא נכונה, הרי שחמורה ככל שתהיה, היא לא רלוונטית לעצם הדיון.

למי יש אינטרס למסך בעשן את הסוגייה המשפטית? לא צריך להיות פעיל מחאה כדי להבין זאת. הבעיה היא שזה מוביל אותנו לחיתוך של החוט הבא והכואב יותר, זה שמעורב בו שכול. אבהיר את עמדתי הנחרצת: לשכול יש זכות קדימה שמערערת כמעט כל סייג שצריך לעמוד בפני אדם אחר. למעט אלימות פיזית, שמורה למשפחת השכול עמדה מיוחדת בציבוריות הישראלית.

לכן כאשר עומדים מול הורים שכולים, אפשר להסכים, אבל אפילו במידה שבה נחרדים מהדברים, יש לכבד את הדוברים. אומרים "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו", ובכן - מאחר שלא הייתי רוצה להיות במקומם, אין לי זכות מוסרית לדון אותם. זאת ועוד: לשכול אין דעה פוליטית. יש הורים שכולים שתומכים במלחמת חורמה ויש הורים שכולים שתומכים שבהפסקת אש מיידית.

נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, נהג בנושא במידת הכבוד הראויה. הוא האזין - וגם משהבין שהדברים לא ייפסקו, הכריז על הפסקה עד לחידוש הדיון באולם ריק מקהל. עוד יותר טוב עשה כאשר העניק את "זכות העמידה" למי ששילמו תמורתה את המחיר הכבד ביותר.

מי ביקש להיראות כאילו ההורים השכולים עומדים לצידו? החשד התעורר, בין היתר, כשעו"ד ציון אמיר הכיר מיד את שמו של האב השכול שהתפרץ בדיון.

גם מערכת התגובות פעלה מהר מדי - בערוץ 14 עברו לדבר מיד על זעקת ההורים השכולים, חברי כנסת שאנו יודעים שהייתה נדרשת להם לפחות שעה כדי לכתוב חמישה משפטים רציפים, העלו ציוצים שהוכנו מראש. כלומר, המנגנון התומך ולא עצם זכותם של משפחות שכולות להשמיע את קולן, הוא זה שצריך לעמוד כאן לדיון.

מהר מאוד היו מי שניסו למתוח קווים מקבילים בין מה שאירע בבית המשפט לבין האלימות שהפעיל משמר הכנסת, בהוראת יו"ר הכנסת, כלפי משפחות חטופים - ולא היא.

מדוע? ראשית מהסיבה הטכנית הפשוטה שאיש לא מנע ממי שביקשו להפוך את הדיון למחאה, מלהיכנס לאולם. הצורך התעורר רק לאחר שהיה ברור שאי אפשר להמשיך בדיון.

שנית, קשה להימנע מהמחשבה שבעוד מטה משפחות החטופים יזם בעצמו מהלך, שזכה לגיבוי מצד חברי כנסת, עת הגיעו המוחים למשכן (אגב, לא רק מהאופוזיציה), הרי שכאן היה מהלך שתוכנן היטב על ידי פוליטיקאים שרתמו אליו את המשפחות השכולות כדי לגייס את השכול לצידם.

זה מביא אותנו אל החוט הבא. גיוס למאבק פוליטי של גורמים שצריכים לעמוד מחוצה לו - דברים כאלה נעשו ונעשים לא רק על ידי תומכי הממשלה אלא גם על ידי מתנגדיה. גם נושא השירות בצה"ל צריך לעמוד מעל לכל מחלוקת, אבל אמש נודע על מכתב חדש, יוזמה שבבסיסה עצומה שקוראת להפסקת שירות מילואים יזום. בשתי מילים: חמור מאוד.

במעט יותר מילים: זכותו של אדם, יחיד, להביט באירועים ולהיות מתוסכל. זכותו להרגיש גם שאיש אינו סופר אותו למרות שהוא מוחה - נגד מה שנראה לו כהפיכה משטרית, נגד חוק גיוס שנראה לו כחוק השתמטות, נגד מה שנראה לו כהפקרת החטופים לגורלם.

אגדיל ואומר עוד שזכותו להחליט, נוכח כל אלה, שהוא ממצה את כל שיכול לעשות כדי להתחמק משירות המילואים הבא במגוון האמצעים העומד לרשותו. אין לי זכות לדרוש מאף חייל מילואים (ויש כאן הבחנה בין שירות חובה למילואים) לסכן עצמו המלחמה על אידיאלים שבהם אינו מאמין. זה מצער אותי, זה אפילו מקומם, אבל זכותו - כפרט.

ברגע שהזכות הזאת מבקשת להיות גם זכותו של הכלל, היא הופכת מעניין אישי לעניין ציבורי. מהחלטה אישית לסרבנות מאורגנת שהיא כסרטן בגוף מדינה שנלחמת על חייה. היום אלה מי שמצדדים בעמדת היועצת המשפטית לממשלה, מחר - בעזרת השם אחרי גיוס החרדים - אלה יכולים להיות חסידיו של רב גדול.

לכן סרבנות מאורגנת היא חרב פיפיות, אמצעי מסוכן ובזוי. הדברים נכתבים לא מפני שאיני מסכים עם חלק גדול מהעמדות שאותם מביעים אלה שניחנו בדחף להפוך כל זעקה פרטית לעצומה פומבית, אלא דווקא מפני שאני מסכים עם רובן.

מה יהיה אם הצד שכנגד ישבור את הכלים? זו שאלה מצוינת: היכן עובר הגבול.

ובכן, לפחות עבורי, הגבול אינו פוליטי אלא חוקתי. כלומר לא ניסיון להדיח ראש שב"כ ממניעים בלתי ענייניים ואף לא התחלת הליך הדחה של יועצת משפטית. לעומת זאת, אי ציות לפסיקת בג"ץ נמצא כבר מעבר לגבול הזה. לכן טוב עשה ראש הממשלה, שבמידה רבה הוא זה שחולל את המהומה הנוכחית, עת הודיע מיד שיכבד את צו בית המשפט.

זאת להבדיל (למשל) משר האוצר שלו, אנרכיסט בחליפת שר, מי שבעצמו התחמק והשתמט משירות צבאי מלא, שמיהר להודיע, בנימה ילדותית משהו, שמעתה הוא לא מכיר בראש השב"כ...

בתווך עומדים אזרחי ישראל. אני מרשה לעצמי לומר - מרבית אזרחי ישראל ומביטים בעיניים קרועות במתרחש. זועמים על מי שארגן מחאה לא ספונטנית של הורים שכולים, כועסים על מי שבכל פעם שנדמה להם שהפסידו במאבק האזרחי ממהרים ללחוץ על כפתור הסרבנות.

זועמים, בעיקר כי הם מבינים שבין אלה לאלה עוברת רק דרך אחת, דרך ללא מוצא, דרך שמדינת ישראל מעמיקה בה מדי יום עד שמתעורר חשש שבקרוב תהיה בדרך הזאת צרה מדי מכדי שתאפשר סיבוב של ההגה וחזרה ברוורס.

ובתוך כל הקבס שהתעורר נוכח המראות מבית המשפט, היה גם רגע קומי אחד, משובח במיוחד. עת ביקש עו"ד ציון אמיר להטיל על בית המשפט אחריות למה שעלול לקרות אם יבטל את הפיטורים.

נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, שאל את בא כוחם של הממשלה וראשה: "אז אני מבין שעד עכשיו האחריות הייתה של הממשלה?"

ועו"ד אמיר, על אף היותו איש מהיר מחשבה, נפל לבור שנכרה לרגליו והשיב: "כן...".

לא הייתי ממהר לקפל את השלטים שקוראים להקמת ועדת חקירה ממלכתית, אבל טוב לגלות שאחרי שנה וחצי, נמצא סוף סוף הגורם שייקח אחריות בשם ממשלת ישראל.