ההתרחשות בבית המשפט העליון היום, כאשר ראש שב"כ לשעבר נאלץ להיעזר במאבטחים מול קהל זועם, כאשר חברת כנסת לא מאפשרת לדיון להתקיים, היא בין השאר ביטוי גם להתנגשות בין אופיו של בית המשפט והדיונים בו, לבין הדיון הפופוליסטי ששולט בזירה הפוליטית שלנו.
כאשר אושרו לראשונה השידורים הישירים מבית המשפט העליון, מטרתם המוצהרת הייתה לשפר את האמון הציבורי במערכת המשפט בכלל, ובבית המשפט העליון בפרט, באמצעות חשיפת הציבור לדיונים בבית המשפט. ראשי מערכת המשפט ותומכי השידור הישיר סברו שאם רק ידע הציבור איך "באמת" מתנהלים הדיונים בבית המשפט העליון יתברר עד כמה המערכת מקצועית.
השידור הישיר יבהיר לציבור כי השופטים מבססים את פסיקותיהם על החוק ועל תהליך חשיבה עקבי ורציונלי, ולא על עמדותיהם הפוליטיות. השידור הישיר יביא את הדיון הסדור אל העם, וישנה את השיח הציבורי, לפחות ביחס לסוגיות הנדונות בבית המשפט העליון.
אלא שמנקודת מבט פופוליסטית, השידורים הישירים בפני בית המשפט העליון חשפו את כל מה שרע במערכת המשפט. פופוליזם מבוסס על התנגדות לאליטיזם, ועל שלילת הלגיטימיות של המיעוט, תוך קביעה שהשלטון מבטא את רוחו האמיתית של העם, ולכן הוא בהגדרה צודק.
העותרים בבית המשפט דווקא מייצגים מיעוטים, ומרשים לעצמם להעביר ביקורת חריפה על השלטון. הדיון המשפטי עצמו, באמצעות הארכיטקטורה היוצרת מדרג בין השופטים לטוענים, והז'רגון המשפטי, מבטאים דרישה למקצועיות אליטיסטית.
ובעיקר - הדיונים בבית המשפט העליון, מעצם טיבם, מאפשרים לצד שהפסיד בוויכוח הפוליטי להעלות את הטיעונים שלו בהרחבה. לאחר תחילת מלחמת חרבות ברזל הגיעו לבית המשפט עתירות המבוססות על דרישה מבית המשפט להגן על הפלסטינים, תושבי עזה.
בבית המשפט, אם כן, מתנהל דיון המנוגד בצורת קיומו ובערכיו לצורת הדיון הפופוליסטי. יכולתו של בית המשפט להכריע בניגוד לדעת הרוב, הפכה את הזירה הזו לחשובה במיוחד.
התוצאה הבלתי נמנעת של המתח הזה בין קבוצות בעלות תפיסת עולם פופוליסטית לבן צורת הדיון בבית המשפט, היא ניסיון להשתלט על זירת בית המשפט, ולעקור מתוכה את המאפיינים האנטי-פופוליסטיים שבה, על ידי הבאת הקול האותנטי הלא אליטיסטי אל תוך אולם בית המשפט, על ידי השתקה של טיעונים לא פופוליסטיים, ועל ידי חתירה תחת הלגיטימיות של עצם הדיון.
במילים אחרות: התוצאה של השידורים הישירים לא הייתה הבאה של צורת הדיון המשפטי אל הרחוב, אלא הבאה של הרחוב הפוליטי אל אולם בית המשפט.
שילוב של מערכת פוליטית הנשלטת על ידי כוחות שיש להם אי אמון בסיסי במערכת המשפט, עם ציבור שתופס את עצם ההליך המשפטי, ולא רק את תוצאותיו, כמנוגד לערכים בסיסיים ביותר שלו, הם מתכון ברור לפיצוץ שיכול להביא להרס מערכת המשפט כולה.
אם לא יתאפשר קיום דיונים, אם יהיה "מצור פיזי" על בית המשפט שהמשטרה לא תרצה או לא תוכל לפרוץ אותו, אם יתממשו האיומים על עורכי דין המופיעים בבית המשפט בשם מיעוטים וארגוני זכויות אדם - לא תהיה עוד מערכת משפט אפקטיבית במדינת ישראל. המשענת האחרונה של קבוצות הנפגעות על ידי התנועה הפופוליסטית פשוט תעלם.
פרופ' עמיחי כהן הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר סגל בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו