ישראל נכשלה, אף מטרת מלחמה בעזה לא הושגה. אלה הסיבות

שנה וחצי אחרי תחילת המלחמה בעזה ניתן לכתוב סיכום ביניים. ללא קשר לאירועי 7 באוקטובר נכון לומר בעצב שישראל נכשלה במלחמה בעזה. ישנם שלושה קריטריונים לבחינת מידת ההצלחה במלחמה, ואף אחד מהם הוא הכרזות מנהיגים, שכן אלו תמיד יציגו את המציאות באופן מחמיא ומעוות.

הקריטריון הראשון הוא השוואה בין מטרות המלחמה לבין מה שבפועל הושג. ובכן, הוגדרו ארבע מטרות בנוגע לעזה: מיטוט שלטון חמאס, יצירת מצב בו לא יתקיים איום צבאי מעזה, החזרת תושבי העוטף בבטחה לבתיהם והחזרת (כול) החטופים. המטרה היחידה שהושגה חלקית היא החזרת חטופים, אך כל עוד ישנם 59 חטופים בעזה ומתוכם יותר מ-20 חיים, גם הישג חלקי זה רחוק מלנחם.

הקריטריון השני נוגע למהות מלחמה, כל מלחמה באשר היא. ובכן תכלית כל מלחמה בין אם התרחשה לפני 3000 שנה או היום היא לכפות את רצוננו על הצד השני, דהיינו לאלץ אותו להסכים לדבר העומד בניגוד לאינטרסים שלו. אם מושג "ניצחון מוחלט" שזו כניעה ללא תנאי של הצד השני אזי הצד המנצח יכול לכפות את מלוא רצונו. כך קרה בסיום מלחמת העולם השנייה הן כנגד גרמניה והן כנגד יפן. כאשר הניצחון הוא חלקי ניתן לכפות על הצד השני להסכים לוויתורים כואבים כמו וויתור על טריטוריה, וויתור על משאבי טבע, התחייבות לשלם פיצויים, התחייבות להקטין את צבאו ועוד. כך למשל קרה בסיום מלחמת העולם הראשונה.

כאשר אנו מנתחים את ההסכם בין ישראל והחמאס מה-19.1.2025 לא ניתן לברוח מהמסקנה שהחמאס כפה את רוב רצונו עלינו. אמנם קיבלנו 33 חטופים מתוכם 25 בחיים אבל שחררנו מאות מחבלים, הסכמנו להגדיל את האספקה פי שלושה (שזה במילים אחרות: הסכמנו לשלם לחמאס פי שלושה יותר כסף) נסוגנו מציר נצרים, שזה היה ההישג העקרי והסכמנו שלעזה ייכנסו קרוונים וציוד הנדסי כבד שיחלו את פעולת השיקום.

הקריטריון השלישי הוא מידת ההתאוששות של כל אחד מהצדדים מהמלחמה. היות והמלחמה טרם הסתיימה קשה לתת הערכה לסעיף שלישי זה. כך או אחרת, ולאור שני הקריטריונים הראשונים ברור שלא הצלחנו.

עולה השאלה מדוע זה קרה? ישנם 3 סיבות שמסבירות את הכישלון הישראלי. הסיבה הראשונה היא אימוץ מטופש של נרטיב שגוי. ראש ממשלת ישראל מיהר להכריז כבר בתחילת המלחמה שחמאס הוא כמו דעאש. הקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב מיהרה לאמץ אמירה זו וקבעה את הנרטיב הבא - למרות ההתנתקות ב-2005 הכיבוש הישראלי של עזה מעולם לא הסתיים ולכן יש לישראל אחריות לעזה ולתושביה. נכון שקיים שם גם ארגון חמאס שמותר להילחם בו אך במקביל על ישראל לדאוג תושבי הרצועה.

ישראל בפועל קיבלה זאת. אין קשר בין תאור זה לבין המציאות. המציאות היא שעזה הפכה כבר ב-2007 למדינה עצמאית לכל דבר. המושג "ארגון טרור" לא רלוונטי כשהארגון הוא בפועל השלטון של מדינה, ולכן הדרך היחידה הנכונה להמשיג את מה שקרה ב-7 באוקטובר היא שביום זה פתחה מדינת עזה במלחמה נגד מדינת ישראל. אגב, גם המושג "חות'ים" הוא שגוי. האויב הוא מדינת תימן שנשלטת על ידי אנשים רעים.

הסיבה השנייה לכישלון היא שהדרג המדיני והצבאי הבכיר בישראל לא עשה הערכת מצב אמיתית ב-7 באוקטובר בערב. אם היה עושה, היה מגיע למסקנה שהדרך הנכונה לאלץ את ממשלת עזה להיענות לדרישות הישראליות בכלל, ובנושא החטופים בפרט היא שילוב של שלושה מאמצים.

הראשון - לחץ כלכלי ומצור מוחלט על עזה. מדינה לא אמורה, גם לפי דיני המלחמה המחמירים ביותר לספק דלק למדינת אויב. הדבר היה יוצר המון ממורמר ורעב בעזה, וזה בדיוק הדבר ממנו מפחדים דיקטטורים כמו יחיא סינוואר. המאמץ השני חייב עדוד של קיומה של אלטרנטיבה שלטונית בעזה אבל ממשלת ישראל חסמה כל דיון על הנושא עם מדינות המערב או ערב. המאמץ השלישי הוא לקיחת טריטוריה. מנהיגים ערבים אדישים להרג אנשים והרס בניינים אך כל לקיחת טריטוריה היא השפלה בלתי נסבלת. כבר בנובמבר 2023 השלימה ישראל בעזרת ציר נצרים כיתור של צפון הרצועה. יכולנו אז להפוך את הכיתור למיטוט אזור זה.

הסיבה השלישית לכישלון היא שכל הגורמים, הפוליטיים והצבאיים אימצו את הסיסמא כי "רק לחץ צבאי ישיג את....". קצרה היריעה להסביר מדוע מראש צריך היה להיות ברור כי זו סיסמא נבובה.

המחדלים שהובילו ל-7 באוקטובר והכישלון המודיעיני-מבצעי של יום זה הם אירוע מטלטל, אך מצופה היה שבמלחמה היזומה שבה פתחנו מול עזה למחרת נגיע להישגים של ממש, וזה לא קרה. הדבר לא קרה עקב שילוב של בורות בנוגע להכרת טבע המלחמות במאה ה-21 ותהליך קבלת החלטות שהיה בו הרבה אמוציה ומעט מחשבה.

גיורא איילנד הוא איש ביטחון ישראלי, שירת בצה"ל בדרגת אלוף כראש אגף המבצעים וראש אגף התכנון ועמד בראש המועצה לביטחון לאומי.