פשע מניצחון: עד מתי נמשיך להאמין לשקר על המלחמה בעזה?

מישהו משקר לנו, חברים ותכף ננסה לגלות גם מי. צה"ל אינו מתמרן בעזה ולא נלחם נגד חמאס. כלומר, בואו נעמיד דברים על דיוקם: יש נוכחות צבאית של צה"ל בעזה, יש תקיפות - בעיקר מן האוויר וכן שליטה בתנועות של אנשים ומטען (גם אם לעתים מדובר בשיירת כוחות הצלה. אופס, קורה), אבל מלחמה במובן הקלאסי של שני צדדים שיורים זה על זה? לא ממש.

כל מי שהיה חייל בעזה אי פעם - והזיכרון האישי שלי מרחיק עד לימי האינתיפאדה הראשונה, יודע שאי אפשר "לתמרן" כאשר מולך אויב חמוש ונחוש, אלא מתוך ידיעה ודאית כי הדבר יעלה בחיי אדם. בעיקר שלהם כמובן (כן ירבו), אבל למרבה הצער גם שלנו.

אז למי יש אינטרס לשוות למה שקורה בימים האחרונים של עזה מראית עין של "מלחמה"? בתור התחלה לראש הממשלה, שר הביטחון וחבריהם, שאוהבים לדבר גבוהה על נחישות, אבל בתכל'ס מעדיפים שלא לעשות כלום.

אחר כך גם לחבריהם מימין, שלהם יש רצון להראות כאילו רק בזכות התעקשותם על המשך הלחימה - ולא חלילה על עניין שולי כהצלת חיי החטופים - זו התחדשה במלוא עוזה. רק שכמה זמן אפשר למשוך את הבלוף הזה?

מה שמטריד במיוחד, עוד בטרם ניגשים לפרטים, הוא שיתוף הפעולה המלא מצד ראשי הצבא. לצה"ל יש יכולות לכבוש את עזה בתוך יומיים, שלא לדבר על הפצצות שישמידו כל התנגדות (למרבה הצער גם את החטופים) בתוך דקות. למה הוא מסכים לשתף פעולה עם מצג השווא הזה? לא ברור.

אולי מתוך רצון להצדיק את תקציבו, אולי כדי להגביר את הלחץ לעוד מתגייסים ועוד ימי מילואים, אולי ההנהלה החדשה פשוט לא רוצה להסתכסך עם הדירקטוריון החולה שלה. מה שברור הוא שצמרת צה"ל המתחדשת, גם אם אינה שותפה מלאה לאינטרסים הפוליטיים של הממשלה שאת הוראותיה היא ממלאת, כבר פחות עומדת על שלה.

שוב ראויים לגנאי מיוחד עמיתינו, הכתבים הצבאיים, שאוכלים פירורים מידו ומזרועו הארוכה של צה"ל ומפמפמים אותנו בחצאי אמיתות הגרועים מבדותות. כן, גם הם לא למדו מאום מהאסון הנורא שפקד אותנו בשל תקשורת שהפכה מכלב שמירה לכלב שעשועים.

בדיוק שנה חלפה מאז הכריז בנימין נתניהו שאנו מצויים "פסע מניצחון מוחלט". אז נכון שפסע הוא מושג יחסי, אבל ניצחון מוחלט בוודאי שאין כאן, אפילו שבוושינגטון יושב האיש שהבטיח לפתוח את שערי הגיהינום מעל ראשי חמאס.

בינתיים מי שעוברים "גיהינום קטן" הם תושבי עוטף עזה ששבו לבתיהם, כולל יישובים מרוחקים יותר. כמה מאמצים השקיעה הממשלה בלשכנע אותם לשוב - וכשגם זה לא עזר, הפסיקה להם את דמי השהייה בבתי המלון (טוב, נו, צריך למלא את הכיסים של כל המאיימים בהפלתה).

עתה עומדים הורים ביישובי הנגב ואפילו בשפלה מול ילדיהם, שרועדים שוב עם הישמע התראת "צבע אדום" ולא יודעים לאן להוליך את החרפה.

החרפה היא אמנם לא חרפתם, אבל הילדים ששבו להרטיב במיטה לנוכח אותם "טפטופים" שמדינת ישראל בורחת שוב להכיל, הם כבר הבעיה הפרטית שלהם. פסע מניצחון, פסע מניצחון מוחלט.

האזנתי ברוב קשב אמש לתומר גלאם, ראש עיריית אשקלון ובעל מהלכים לא מבוטלים בליכוד. גם הוא הדהד את השקר "המשיכו להכות בחמאס!" קרא לממשלה. בפעם הבאה, מר גלאם - ולו רק למען הגינות מול תושבי עירך היפה, נסה "התחילו" במקום "המשיכו".

מה לא עשו כדי לשכנע אותנו שהלחץ הצבאי המדומיין עובד? אפילו הראו לנו הפגנות נגד חמאס, מבלי לציין שעל כל מפגין אחד, אללה ירחמו, יש עשרה שעומדים בתור כדי להתנדב להיות שהידים. הם מתים - ובינתיים מי שנשחק הם אנחנו, במלחמה שאורכת כבר שנה וחצי ותקועה בתחנת "פסע מניצחון".

זה לא שלא קורים דברים בינתיים: חמאס משתקם, ישראל מאבדת עוד נקודות במישור הבינלאומי (טיפ לפעם הבאה שיורים בשיירה של אמבולנסים: אל תכסו את הגופות לפני שמוודאים שלא נותרו טלפונים עם ראיות שמפלילות במה שנראה על פניו כמו פשעי מלחמה את הצבא המוסרי בעולם), האמריקאים מאבדים עניין והחטופים מתים בכל יום קצת במנהרות.

מי יעצור את הטירוף? מי יפסיק את הכזבים שבהם מלעיטים אותנו אפילו ערוצי התקשורת שנחשבים לעומתיים לממשלה? מי יגדע את הטון הממלכתי שאוחז בכל מי שאמורים לייצג פה אופוזיציה? היחיד שאומר דברים ברורים הוא יאיר גולן - והעובדה שמפלגה גמורה, אשכרה שלד בורסאי של ישות פרלמנטרית, זוכה בסקרים כבר ל-16 מנדטים, מעידה שיש פה ציבור גדול שנמאס לו משתיקת הכבשים של מי שאמורים להיות אופוזיציה.

יאמר מיד: אפשר לנצח את חמאס. יש לזה מחיר מוסרי בהפקרת חיי החטופים. מוכנים לשלם את המחיר? מחקו את עזה מעל המפה! לא מוכנים? אל תברברו על "מיטוט חמאס".

יש לזה גם מחיר ברמת הדימוי הבינלאומי של ישראל. מוכנים לשלם אותו ולהיחשף לדין הבינלאומי? יאללה - אל תרחמו על אף אחד, מקשיש ועד נער - ולכו להאג כמנצחים, אבל אם אתם לא מוכנים, לפחות תשתקו.

לו היה נתניהו מנהיג אמיתי - ולא רק בעיני עצמו, אזי היה כבר מכריע בעד כל אחת מהאפשרויות שיש תג מחיר גבוה בצדן (למען הסר ספק, מוטב לו היה בוחר בהצלת החטופים גם מתוך כניעה זמנית לתכתיבי חמאס). הבעיה היא שמדובר במי שכל כוחו הוא בפיו, שחוכמתו ועורמתו מגויסות רק לתככים פוליטיים וספינים תקשורתיים.

מדינת ישראל מונהגת על ידי איש רדוף, הססן, שקרן - ומעל לכל, פחדן. לא ייאמן שמישהו עוד מוכן לקנות ממנו "ניצחון מוחלט". לא פלא שהיחידים שהיחידים שעדיין מהדהדים את הכזב הזה הם מי שמתפרנסים ממנו או ששונאים את האלטרנטיבה עד כדי כך שהם מוכנים לדבוק במשיח השקר, ההוא שהבטיח לפני שנה שאנו כ"פסע"...

צאו וראו מה קרה מאז: חיזבאללה הפך משחקן מרכזי למשני, איראן מלקקת את פצעיה, הממשל בבית הלבן, שלפני כן דחק בנו לשים על עצמנו סייגים, דוחק בנו לפעול ולהכריע - והאיש פשוט לא מסוגל.
ורק דמיינו שעלול להיות גרוע עוד הרבה יותר: נניח לרגע שהמטח שירה חמאס אמש היה גורם, חלילה, לאבדות בנפש. תארו לכם שזה היה דוחף את הצבא להעמיק בכל זאת את הפעולה שמתבצעת עתה בעצלתיים.

מה היה קורה אז? שוב היינו נחרדים השכם והערב עם "הותר לפרסום" שלא היה מקרב אותנו אפילו מילימטר אחד אל הניצחון ושהדבר ביחיד שהיה מבדיל בינו לבין ה"הותר לפרסום" הקודם, הוא זהותו של דובר צה"ל.

הערב ידברו על פגישת טראמפ עם נתניהו, על המכסים, על איראן - ועם קצת מזל, אולי אפילו על החטופים. אפילו אם כותרות המשנה יעסקו בקטארגייט, טוב לנתניהו שנדבר על כל אלה ובלבד שלא נשים לב לדשדוש (מוכרת לך המילה, אדוני שר החוץ? כמדומני בגלל אותו "דשדוש" פרשת מממשלת האחדות, או שאולי כבר אז היה לך דיל תפור וסגור עם נתניהו?) בעזה.

שנה וחצי. שנה וחצי של שכול, שנה וחצי של חטופים, שנה וחצי של עקורים, שנה וחצי של הרס הכלכלה, שנה וחצי של רהב וקשקושים - והצבא החזק בתיכון, יש המגזימים ואומרים אף "בעולם", לא מצליח להכניע ארגון טרור שאולי "הוכה מכה קשה", אבל אמש שיגר 10 רקטות שכיסו בטווחן חצי מדינה. ניצחון מוחלט עאלק.