אתמול בחמץ: שלוש שנים מלאו לרגע הכי נמוך בפוליטיקה הישראלית

פוליטיקאים אולי לא היו מעולם סמן ימני ליושר, אבל לפחות גם לא היו שם נרדף להיעדרו במובן של חוסר אמינות ויכולת לשנות עמדה, תפקיד או אפילו מפלגה כשהם מכפיפים את הלאומי לאישי.

אדרבא, כאשר הדהים פעם - לא ראש ממשלה, לא שר ואפילו לא חבר כנסת, אלא בסך הכל חבר מועצת עיריית ירושלים - רחמים כלנתר ועבר מסיעת "הפועל המזרחי" לסיעתו של ראש העיר, גרשון אגרון, כדי לשדרג את מעמדו, נטבע על שמו מושג: כלנתריזם.

כל זה אירע ב-1956, על רקע רצון להקים בעיר בית כנסת רפורמי ובריכת שחייה מעורבת... הו, כמה רחוקים מאתנו ימי התום ההם, שנראים כאילו נלקחו ממציאות פוליטית אחרת.

למה נזכרתי ב"רחמים לא ידע בושה"? כי היום מלאו שלוש שנים בדיוק לאחד ממעשי הנבלה הגדולים, אפילו בעידן הפוליטי הנוכחי, רדידות מוסרית שאין כדוגמתה אפילו במי האפסים שבהם משכשכים חברי הכנסת שלנו כבבריכת פעוטות: עידית סילמן, יושבת ראש הקואליציה בממשלת בנט-לפיד, ערקה לשורות האופוזיציה.

הזמן עשה עמה חסד: עד היום, אפילו מי שמבקשים לעלוב בה (בצדק) ברשתות החברתיות, כותבים לה משפטים בנוסח: "את על חמץ בפסח פירקת פה ממשלה". הלוואי.

הלוואי שהיה מדובר בחמץ בפסח, לפחות היה אפשר להבין ואף להעריך את דבקותה במסורת ישראל. רק שהיא עשתה את תורתה פלסתר. נזכיר: שר הבריאות, ניצן הורביץ, הודיע כי יקיים את פסיקת בג"ץ ולא יאכוף בדיקות בכלי הנכנסים בשערי בתי החולים. כלומר - יקיים את החוק כלשונו.

נחשו מה? זה עדיין החוק - ובאשר לכיבוד פסיקות של בית המשפט העליון, בפעם האחרונה שבדקתי לראש השב"כ קוראים עדיין רונן בר. כלומר, אפילו נתניהו שמחזיק בשיא הכהונה לראשי ממשלות בישראל, לא יכול להפר את הנחיית בג"ץ, קל וחומר שניצן הורביץ לא יכול היה לעשות כן.

ובכל זאת סילמן פוצצה את הנושא ברעש גדול ונקטה תרגילי התחמקות, כולל שליחת בעלה, שמוליק, אל התקשורת כדי לספר עד כמה היא חרדה לחלקה בעולם הבא.

אודה שאין לי מושג אם יש עולם אחרי העולם הזה, אבל אם כן, אזי לפחות בדבר אחד איני חלוק עם משפחת סילמן: אני מקווה בהחלט שהפרשה ההיא תיזכר לה כשתגיע לשם אחרי 120, יש לי תחושה עמומה שבית דין של מעלה עלול לפרש את האירועים אחרת מר' שמואל.

אבל בואו נחזור לעולמנו ולמה שקיבלה סילמן תמורת העריקה: משרד בישראל. נכון שכבר לא מדובר בכבוד גדול במיוחד, על הרצף של אבי מעוז ומאי גולן, אבל זה מה שסילמן רצתה - וקיבלה: שריון ברשימת הליכוד ומשרד ממשלתי (ממילא איכות הסביבה זה של שמאלנים) - הכל כפיצוי על ש"הייתי טובה עד הסוף" כמו שלמדנו מפי הגבורה.

עתה נעזוב את סילמן האישה ונעבור לסילמן האישיו, המעבר של חברי כנסת זוטרים, שאיש כמעט לא הכיר, ממפלגה למפלגה בשביל מה שנראה על פניו כג'וב, הבטחת ייצוג בכנסת הבאה או כל טובת הנאה אחרת.

כדי להוכיח ש"כך עושות כולן" נשלף מהבוידעם כהוכחה רכב המיצובישי של גולדפרב - מי שתמך, כחבר קואליציה, במה שמכונה "אוסלו ב'" (אוקטובר 1995).

גם כאן כדאי לדייק בעובדות: גולדפרב פרש מסיעת צומת ביחד עם גונן שגב (עוד "תכשיט"). הם הקימו את סיעת "ייעוד" שמנתה שלושה חברים והצטרפה לקואליציית רבין לאחר פרישת ש"ס - ומאוחר יותר פרישת עמנואל זוסמן (שחבר לאביגדור קהלני להקמת "הדרך השלישית") - כדי שזו לא תישען על רוב ערבי-חיצוני.

אם כבר מרוויחים מהמהלך, דווקא גונן שגב הוא שקטף את הפרי המתוק ביותר עת מונה לשר האנרגיה. זה קרה בחודש ינואר 1995, בעוד שההצבעה על אוסלו ב' התקיימה רק באוקטובר. כלומר - לא מיצובישי תמורת הצבעה, ואם כבר רוצים לדייק, הרי שמדובר היה בכלל בטויוטה (גולדפרב מונה לסגן שר השיכון ושרי שיכון זכו אז לטויוטה קורולה).

כלומר, היו בכנסת ישראל כמה מעברים מצד לצד (רשימה חלקית מאוד: דוד לוי חבר לברק, ברק עצמו פיצל את הסיעה והצטרף כשר ביטחון לממשלת נתניהו ואם כבר הזכרנו את משפחת לוי, הרי שגם התפוח לא נפל רחוק מהעץ, עת התברר שמעשה אבות סימן לבנות - ואורלי לוי חצתה את הקווים).
קשה לדעת מתי מעשה פוליטי לגיטימי הופך למשהו שנגוע בשחיתות (מוסרית, מבחינה פלילית אין כאן אשמה כמובן), אבל אם הרף היה במקום מסוים, באה סילמן והורידה אותו הכי נמוך שאפשר, עד שגדעון סער, זאב אלקין וחבריהם, כבר צעדו על הגדר שעליה נשכבה סילמן.

אם למישהו נדמה שהפסקה דלעיל היא כתב האשמה בעיקר נגד צד אחד של המפה הפוליטית, אז כן, ממש כן. כי כאשר העובדות לא מתיישבות עם האיזון הקדוש, מוכרחים לומר: רדיפת כבוד ובצע היא אולי לא נחלת צד אחד בלבד של המפה הפוליטית, אבל יש החמרה ברורה כאשר בודקים את חלוקת הזוהמה בין הליכוד (בעיקר בשבתו כמפלגה של איש אחד) לבין כל השאר.

מה עוד יש כאן? הוכחה שתפוח רקוב אחד יכול להביא למהלך פוליטי אדיר, משנה מציאות ממש: אם אכן ישראל ניצבת על סף משבר חוקתי בואכה מלחמת אחים, צריך לחפש את הרגע שבו סילמן התעטשה מכיוון בנט לכיוון נתניהו כרגע ההדבקה, ממש כמו השמועה על מחלת ריאות שתקפה איזה מחוז בסין שעד לאותו רגע איש לא ידע על קיומו, אבל בשיאה נראו הערים התוססות ביותר בעולם כעיירות רפאים.

עד כמה הייתה סילמן זוטרה, תעיד העובדה שהיא בכלל לא נבחרה לכנסת הקודמת: היא הופיעה במקום השמיני ברשימתו של בנט, כלומר - נותרה מחוץ למשכן. אלא שאז החליט אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, להתפטר - וסילמן נכנסה במקומו.

אפשר להניח שדוידי היה יכול לעשות היום שימוש בעשרות המיליונים שבוזבזו על הענקת המשרד לאיכות הסביבה לידי שרה אינרטית, כדי לעשות למען תושבי עירו.

הזכרנו את בנט ולא בכדי: אחת הסיבות לנפילת הממשלה ההיא, שהייתה כלגימת חמצן למדינה טובעת, הייתה הבחירות הגרועות שעשה לרשימתו. שיקלי וסילמן הן הדוגמאות הבולטות, כמובן, אבל הן לא היחידות.

עתה ניצב בנט בסיטואציה דומה - ויש לקוות שהלקח נלמד, בעיקר בגלל שכל הסקרים מנבאים לו בין 20 ל-30 מנדטים, כלומר מרווח טעות עם פוטנציאל אסוני ממש.

מבלי שהתכוונה לדבר מלבד להיות "טובה עד הסוף", הגדירה סילמן במעשה הנלוז ההוא, שחוגג עתה שלוש שנים, את הפרופיל של הפוליטיקאי החדש. נטול עקרונות, נטול עמוד שדרה, מייצג אינטרסים זרים ומונע אך ורק מכדאיות.

הנזק כאן רב מהנראה לעין ברגע הראשון: לא רק מפני שהיא סימנה את הדרך להקמת ממשלה של חדלי אישים שהם גם, מי היה מאמין, נעדרי כל כושר ביצועי מינימלי (ע"ע המשרד לביטחון לאומי או משרד התחבורה למשל - ואלה עוד משרדים שיש להם אשכרה תפקיד. מה יאמרו שר המורשת, המודיעין, המסורת ו... תזכירו לי מה עושה זאב אלקין?), אלא מפני שכאשר מביטים במעשיה, עולה תחושת גועל שכזאת, עד שכל אדם שפוי ובעל כישורים מתרחק מפוליטיקה כמו מאש.

שלוש שנים חלפו מאז פרשת ה"כאילו-חמץ", שלוש שנים מאז פרישת "הייתי טובה עד הסוף" מהממשלה, שלוש שנים ונצח, שלוש שנים ושסע, שלוש שנים וטבח. רק שלוש שנים - וכאילו עסקינן ביקום מקביל.