מה מתחולל בראשו של האיש? על מה הוא חושב ברגעים שלפני השינה, כשהכל סביבו חשוך ודומם? האם הוא חש סיפוק? האם הוא מאושר? האם כך הוא דימה את עצמו לעצמו, שנים קודם, כשהחל את מסעו המטאורי בחיים הציבורים?
תהא דעתכם על נתניהו באשר תהא, את זאת אי אפשר לקחת ממנו: את 75 שנות חייו, עד כה, הוא מיצה היטב. מי שהחל את חייו הבוגרים כלוחם/קצין בסיירת מטכ"ל הפך לדמות המשמעותית והמשפיעה ביותר במדינת ישראל, ואולי במזרח התיכון כולו, מזה שלושה עשורים לפחות. כשבני ה-30 של היום נולדו, נתניהו כבר היה ראש הממשלה. מעטים על פני הגלובוס לא שמעו את שמו ולא יזהו את פניו. האיש ניחן ביכולות רטוריות, כישרון פוליטי, יצר הישרדות, ואנרגיות כלליות פנומנליות. חייו הם מופת של מימוש עצמי, שרק מעטי מעט יכולים להשתוות לו.
אך לצד כל אלו, נתניהו הוא גם הדמות הישראלית/יהודית השנואה והמוקצית ביותר, אולי בכל תולדות עם ישראל. מיליונים חשים כלפיו תיעוב, וכמיהה להיעלמותו מהחיים הציבוריים. מצבו בניכר אינו טוב יותר. כשני מיליארד מוסלמים (אחד לארבעה מכלל האנשים בעולם) רואים בו ביטוי של רוע מוחלט. אף בקרב קהלים אחרים בעולם, הוא נתפס, לכל הפחות, כדמות שלילית למדי. בנוסף לאלו, נתניהו זכה ב"כבוד" המפוקפק עד מאוד, להימנות על רשימה מצומצמת וידועה לשמצה של מנהיגים שצו מעצר בינלאומי תלוי ועומד נגדם (אף שדווקא בעניין זה, לדעתי לפחות, שלא בצדק).
גם במישור האישי, נדמה שנתניהו אינו רווה נחת. וזאת בלשון המעטה. אשתו ובנו - ואידך זיל גמור. בהיותו למוד סבל (בצדק או שלא) מ"בגידות" של מקורבים, ספק אם נותרו לו חברים אמיתיים. כאלו שהוא באמת סומך עליהם. נתניהו הוא איש בודד. בודד מאוד.
מזה שנים, ובמאמציו לנווט את הספינה שתותיר אותו על כסאו, הוא מצוי במדרון חלקלק של פשרות ערכיות. מעשור לעשור, משנה לשנה, המדרון נעשה תלול יותר. במיוחד כך, לאחר 7 לאוקטובר. במאמציו הנואשים לשרוד פוליטית, הוא אינו בוחל באמצעים. החל ממינויו של עבריין ומורשע סדרתי לשר לביטחון פנים, בזיזת כספי ציבור לטובת תמיכתן של הסיעות החרדיות, הריסה הדרגתית ושיטתית של מוסדות שלטון, ואף קידום פטור בזוי משירות לחרדים בתקופת מלחמה שנכפתה עלינו תחת משמרתו, בשעה שעם ישראל סופר את מתיו. בתוך תוכו, הוא יודע טוב מכולנו, כמה רחוק הלך, ועודנו הולך, במכירת החיסול של ערכיו, או אלו שהיו לו.
מה הוא חש ברגעי הדמדומים שבין עירות לשינה, ביודעו שלמחרת היום ישוב יתייצב בבית המשפט למסור עדותו כנאשם בפלילים שכותרת כתב האישום נגדו נושאת את הכתוביות "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו".
האם כך קיווה? האם כך רצה? לחזות ברבבות מבני עמו, עולים על ההר, תוקעים בשופרות וקוראים כלפיו: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". האם העלה על דעתו שיגיע יום שבו משפחות השכול, שהוא עצמו נמנה עליהם, יתלו בו את האשמה למות יקיריהם. להפקרתם. להותרתם מעונים. והכל למען הישארותו בשלטון.
איני פסיכולוג. אך נדמה שאין הכרח להיות כזה בשביל להעריך את שמתחולל בנפשו של האיש. שהרי, הוא שומע ורואה את הקולות. הוא מזהה בהם את אלו שהיו חבריו שעימם רץ בסמטאות ילדותו. שלחמו לצידו שכם אל שכם. את אלו שבנו את הארץ הזו, וחלקם אף הקריבו עבורה את היקר להם מכל. הוא רואה אותם מפנים לו עורף. חלקם אף מייחלים לאסונו. להרשעתו ולכליאתו. הוא חש את השנאה היוקדת שכה רבים חשים כלפיו. את הבוז שרוחשים לו, את העלבונות שמטיחים בו. הוא יודע. זו לא רק ביקורת. זה גם מיאוס וסלידה.
וכך הוא שוכב במיטתו. פגוע. מדמם נפשית. יודע עמוק בליבו שמה שנותר הוא בעיקר הפאסון. זה שמלוהק היטב ובקפידה בהצהרות מוקלטות מראש. מבעו וקולו עדיין משדרים סמכותיות ובטחון, מבטו עדיין נוקב, הליכתו עדיין תמירה. אך עמוק בתוכו הוא יודע. זוהי כסותה.
שעת לילה. נתניהו שכוב על מיטתו. האור כבוי ומסביב דממה. עתה הוא לבד. ובחוץ סערה. בטרם ירדם וישן שינה עמוקה, הוא משחרר אנחה עמוקה, ומתבונן בחשיכה.
הכותב הוא דוקטור למשפטים, מרצה למשפט ופילוסופיה.