החיים החדשים של שורדי השבי: הם חזרו הביתה, אבל הנפש נשארה שם | מה גילו הרופאים

לאחר שחזרו לישראל, שורדי השבי עדיין מתמודדים עם השלכות קשות - פיזיות, נפשיות וחברתיות. מה שהחל כרגעים מרגשים של חזרה לחיים מתגלה כתהליך שיקום ארוך, כואב ומורכב, שמצריך מעטפת רפואית ורגשית ייחודית. מערכת הבריאות הישראלית ניצבת בפני אתגר חסר תקדים: כיצד לשקם אנשים שעברו חוויות בלתי נתפסות?

פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור וראש מערך הבריאות של מטה משפחות החטופים, מלווה את השורדים ואת משפחותיהם, ומתאר תמונה מורכבת: "השיקום האמיתי עוד לא התחיל, ולמעשה הוא לא יוכל להתחיל כל עוד כל החטופים לא שבו לישראל. שורדי השבי חווים פציעות עמוקות - פיזיות ונפשיות - שחלקן אינן נראות לעין, אבל יש להן השפעות הרסניות".

הם היו חטופים יותר משנה. כעת הם צריכים להסתגל לחיים שבחוץ: "הדרך אל החופש" - פרויקט מיוחד

לדברי לוין, אחד הדברים שהרשימו אותו ביותר הוא החוסן יוצא הדופן של חלק מהשורדים. "ראינו אנשים עם תעצומות נפש מדהימות, כמו גדי מוזס שמתווה את הדרך לשיקום, ואלי שרעבי שפועל ללא הרף להחזרת כל החטופים. אבל לצד סיפורי ההשראה, אי אפשר להתעלם מהפגיעה האנושה שהם חוו". הפגיעות כוללות תת-תזונה, חוסרים חמורים בברזל ובוויטמינים, בעיות אורטופדיות שנגרמו ממחסור בתנועה, קשיי שינה וחרדות קשות. חלקם חווים סיוטים חוזרים, חוסר ביטחון קיומי ואשמת שורד - רגשות קשים שמונעים מהם להתרכז בתהליך השיקום האישי.

הצורך להחזיר את חבריהם מהשבי בעזה מקשה על שורדי השבי להתמקד בעצמם. "חלקם מבטלים בדיקות רפואיות ודוחים טיפולים נפשיים כי הם עסוקים בהצלת חבריהם," מסביר לוין. "יש אמהות שאומרות: 'הבן שלי אולי כאן פיזית, אבל הנפש שלו עדיין שם'. זה מצב חסר תקדים מבחינת השיקום". חלק מהשורדים הפכו לפעילים בולטים במאבק הציבורי להחזרת החטופים הנותרים, מה שמעמיק את הפער בין הצורך שלהם בשיקום אישי לבין תחושת האחריות כלפי אלה שנשארו מאחור.

מרגע נחיתתם בישראל, השורדים מועברים לבתי החולים הגדולים, שם מחכים להם צוותים רפואיים ערוכים היטב: רופאים פנימיים ואורתופדים מאתרים פגיעות פיזיות שאינן נראות לעין. דיאטנים קליניים מעריכים את מצבם התזונתי ומטפלים במחסור בוויטמינים, נוזלים וחוסרים במינרלים. נוירולוגים בודקים נזקי חסך חמצן או פגיעות טראומטיות, ובשלב מאוחר יותר גם פסיכיאטרים ופסיכולוגים מעניקים את הטיפול הראשוני להתמודדות עם טראומה. "אנחנו לא שואלים שאלות פולשניות בהתחלה", מספר רופא בכיר שליווה את שורדי השבי. "הדגש הוא על יצירת תחושת ביטחון והבנה מה המטופל צריך. לכל אחד יש סיפור אחר, וצריך להתאים את הטיפול אליו".

רבים מהשורדים הגיעו עם מחסור חמור בברזל ובוויטמין B12, מה שמעיד על תפריט דל מאוד בחלבון. חוסר בוויטמין C מעיד על היעדר חשיפה לשמש ולמזון טרי. חלקם סבלו מקשיי הליכה, שרירים מנוונים ובעיות מפרקים - תוצאה של מחסור בתנועה ממושכת. בדיקות הדמיה גילו חבלות פנימיות שלא היו נראות לעין, כנראה תוצאה של אלימות או תנאי שבי קשים.

"חלק מהשורדים הגיעו במצב תזונתי רע מאוד", אומרת דיאטנית קלינית בכירה במערך הטיפול של שורדי השבי. "ראינו אנשים שלא קיבלו תזונה מספקת במשך חודשים, והגוף שלהם נפגע משמעותית".

אם יש דבר אחד שהרופאים למדו מהטיפול בשורדי השבי, הוא שהטיפול בנפש חשוב לא פחות מהטיפול בגוף. לכל חטוף הוצמד צוות טיפולי אישי שכולל פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. לכל חטוף ניתן חדר פרטי עם מעט אנשים סביבו, תרופות הרגעה וטיפול בחרדות חמורות במידת הצורך. המפגשים הם הדרגתיים כדי למנוע הצפה רגשית, וכל שורד קיבל תוכנית טיפול ייחודית בהתאם למצבו.

פסיכולוגים מציינים כי חלק מהשורדים נמנעים מלדבר על החוויות שעברו, בעוד אחרים מספרים הכול מיד. "יש שורדים שעדיין מנותקים רגשית, כאילו זה לא קרה להם", מסביר פסיכיאטר בכיר. "זו דרך של המוח להגן על עצמו, אבל גם את זה צריך לטפל בצורה נכונה".

פרופ' חגי לוין מזהיר כי ההשפעות של השבי עשויות להימשך לשנים ארוכות, ואף לדורות הבאים.
"אנחנו יודעים שתופעות כמו טראומה בין-דורית קיימות," הוא מסביר. "השאלה היא איך הילדים של השורדים יושפעו בעתיד? האם גם הם יסבלו מחרדות קשות? זו שאלה קריטית למחקר ולמדיניות הבריאותית שלנו".

פרופ' לוין וצוותי רפואה נוספים המטפלים בחטופים קוראים להקמת מערכת שיקום רשמית ומובנית לכל השורדים: מעקב רפואי ונפשי ארוך טווח - מודל שדומה לשיקום חיילים משוחררים בארה"ב; תמיכה סוציאלית מתמשכת - לא רק לשורדים, אלא גם לבני משפחותיהם; הכרה מלאה בזכויות - שורדים שחווים קשיים כלכליים ואדמיניסטרטיביים צריכים לקבל ליווי רשמי.
"שורדי השבי לא צריכים לרדוף אחרי המדינה כדי לקבל הכרה. המדינה צריכה לרדוף אחריהם ולוודא שהם מקבלים את כל מה שמגיע להם," אמר פרופ' לוין.

למרות שהציבור רואה שחלק מהשורדים חוזרים לשגרה, המציאות רחוקה מכך. השבי אולי נגמר פיזית, אבל השלכותיו ימשיכו ללוות את השורדים ואת החברה הישראלית עוד שנים רבות. "הם חזרו, אבל השבי לא עזב אותם," מסכם פרופ' לוין. "אם לא נטפל בזה עכשיו, ההשלכות יישארו איתנו לדורות".