בספרם החדש ועתיר המקורות 'גֶט אִין' (Get In), העיתונאים הבריטים פטריק מגוויֶיר וגבריאל פוֹגְרוּנְד מתחקים אחר דרכו של סֶר קיר סטרמר - עורך-דין עם התמחות בזכויות אדם שכיהן כמנהל התביעה הציבורית - אל ראשות ממשלת בריטניה, בסיועו של האסטרטג המבריק מורגן מקסוויני; או להיפך, אחר דרכו של מקסוויני לשלטון באמצעות סטרמר. פרק 17 ("ישראל"), ופרק 18 ("פלסטין"), המחזיקים ביחד 48 עמודים, מתארים את הדרמה בתוך מפלגת הלייבור בחודשים שלאחר ה-7 באוקטובר 2023, כחלק ממאמציה לחזור לשלטון אחרי למעלה מעשור באופוזיציה.
ביום הטבח בעוטף עזה, יושב-ראש מפלגת הלייבור וראש האופוזיציה סטרמר היה בשיא כוחו. כשלוש שנים עברו מאז שקודמו, ג'רמי קורבין, סולק מהמפלגה בשל סירובו לקבל במלואן את מסקנותיה של ועדת חקירה בלתי תלויה, שקבעה כי בתקופת הנהגתו כשלה המפלגה במאבק באנטישמיות שפשטה בשורותיה. מאז, הצליחו סטרמר ומקסוויני בכישרון וערמומיות להחליש את נאמניו של קורבין בתוך המפלגה ובאיגודי העובדים, ואף להתנער מתפיסת העולם הדיריגיסטית והסלחנית לטרור שאפיינה את הלייבור בהובלת יריביהם.
ברמה הלאומית, הלייבור נהנתה מרוב ברור ויציב בסקרים. ראש הממשלה רישי סוּנאק התקשה לשקם את האמון במפלגה השמרנית, שצנח בעקבות הסקנדלים שהובילו להתפטרותם של שני קודמיו - בוריס ג'ונסון וליז טראס. הלייבור אף לא טרח לנסח עמדות ברורות בנושאים המרכזיים, והיה ברור לכל שאם יימנע מטעויות, דרכו לשלטון סלולה.
בשבועות שלאחר הטבח, דבק סטרמר בזכותה של ישראל להגנה עצמית במסגרת החוק הבינלאומי, ודחה לחצים פנימיים לחבור לספרד, אירלנד ונורבגיה בביקורת על ישראל. מקסוויני, יליד 1977 והאיש החזק בכוורת של יו"ר האופוזיציה, אשר התוודע מקרוב לקיבוצי השומר הצעיר בסוף שנות ה-90 כמתנדב בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל, סימס לעמיתיו: "אם החמאס מודאג מהקורבנות, עליו להשיב את כל החטופים עוד היום. עלינו לנתב את הדיון אליו". את הדרישה להפסקת אש כינה סטרמר "פוליטיקה תיאטרלית של ג'סטות", שהרי גם ישראל וגם חמאס מתנגדים לכך. "אני מעוניין לגבש עמדה ברורה, משום שאני משוחח עם שותפים בינלאומיים, ורוצה להיות אמין", אמר ליועציו.
דא עקא: קמפיין ההפצצות האגרסיבי של צה"ל בעזה בחודשים שלאחר הטבח והמצב ההומניטרי הקשה בו הייתה שרויה האוכלוסייה האזרחית ברצועה, העמידו בסכנה את האיזונים העדינים בתוך המפלגה - בין מוסלמים ליהודים; סטודנטים לעובדים; ו"קורביניסטים" ל"בלייריסטים" ו"בראוניסטים" - ואיימו לערער את מעמדה. מה שהיה נראה לישראלים כהפגנות אנטי-ציוניות של אקטיביסטים שחלקם בורים ואנטישמים היה גם - ואולי בעיקר - ניסיון לגבש-מחדש קואליציה של תושבי-עיר פרוגרסיביים, עובדי מגזר ציבורי ומיעוטים אתניים כחלק ממאבק פנימי בתוך מפלגת האופוזיציה.
ב-21 בפברואר 2024, המפלגה הסקוטית הלאומית (SNP), המתחרה עם הלייבור על מצביעי מרכז-שמאל בסקוטלנד, הגישה בפני בית הנבחרים הבריטי הצעה הקוראת להפסקת אש בין ישראל לחמאס ברצועת עזה. מגוויר ופוגרונד חושפים בספרם כי לחצים להצביע בעד ההצעה או למצער ליזום מהלך אחר בעד הפסקת אש, הגיעה הפעם מלב המיינסטרים של הלייבור - החל ממחוקקים מתונים ו"ימניים", דרך ראשי ערים ועד שרים בכירים בממשלת הצללים דוגמת דייויד לאמי (חוץ), ווס סטריטינג (בריאות) וליסה ננדי (פיתוח בינ"ל).
לפי התיאור, בכירה מפלגת הלייבור, אנגלה ריינר, הנחשבת ל"שמאל-רך" ומקורבת לאיגודי העובדים, ומכהנת כיום כסגנית ראש הממשלה ושרת השיכון והשלטון המקומי, "סיפרה לחברים שעקשנותו של סטרמר מסכנת את חייהם של הקולגות שלה", משום שהיא מגבירה את הסיכויים ש "איזה פרו-פלסטיני, אנטי-ישראלי שכועס על עמדת הלייבור ידקור ויהרוג חבר פרלמנט" . לפי המחברים, מחוקקים רבים חששו שהצבעה נגד ההצעה של המפלגה הלאומית הסקוטית להפסקת אש ברצועה ללא יוזמה חלופית "חושפת אותם לאלימות ולאיומים מחוץ לביתם".
קשה להעריך האם החשש של המחוקקים - שניכר כי היה אמיתי - שיקף איום אמיתי. מאחר והפוליטיקה הבריטית נוטה לנפק זיכרונות ותחקירים על מאחורי הקלעים בקצב מסחרר, סביר שלא נצטרך לחכות עשורים לחומר מארכיון ה-MI5 על-מנת לקבל תשובה מספקת. עם זאת, אין ספק שאותה קואליציה אגרסיבית של תושבי-עיר פרוגרסיביים, איגודי המגזר הציבורי ומיעוטים אתניים משמאל; וברית הבריונים האנטי-מוסלמית של טומי רובינסון וחבריו מימין מזינות אחת את השנייה ומחבלות בפרלמנטריזם הבריטי, ששימש מופת לכל העולם במשך דורות.
פוליטיקה רדיקלית אינה מחייבת פוליטיקה אלימה. אדרבא: בשבועות האחרונים מתחזקים קולות בבריטניה הטוענים כי רק שינוי מדיניות רדיקלי ומקיף, שייושם באותה נחישות שמאפיינת את ממשל טראמפּ, יכול לבלום את התפשטותה של הפוליטיקה האלימה. האם הלייבור של סטרמר ומקסוויני מסוגלים לכך? ימים יגידו.
הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת מנהיים בגרמניה ובעל-טור במגזין הגרמני "מקרוסקופ"