הם לא צעקו. לא התחננו לעזרה. אולי כן - אבל לא היה מי שיקשיב. כשגופתו של משה (שם בדוי), בן 78 מתל אביב, נמצאה בדירתו לפני שבועיים, היא הייתה במצב ריקבון מתקדם. שכניו התלוננו על ריח חריף שעלה מהמדרגות. רק אז, אחרי כשבוע של היעדרות מוחלטת, הגיעה הקריאה למוקד זק"א.
זה מקרה אחד מני רבים. על פי נתוני ארגון זק"א שנחשפים כאן לראשונה, מרץ 2025 מסתמן כחודש הקשה ביותר בתולדות הארגון בתחום זה: 30 גופות של קשישים ואנשים עריריים נמצאו במצב ריקבון, מרביתן במרכז הארץ, בדירות בהן התגוררו לבדם. בכך, עלה מניין המקרים מתחילת השנה ל-55 מקרים נכון לכתיבת שורות אלה. נתון זה מציב את 2025 בדרך לשיא של כל הזמנים.
ולא מדובר רק במספרים. מדובר בבדידות. בזקנה שלא רואים. באנשים שהמדינה, הקהילה - ולעיתים גם המשפחה - שכחו.
על פי נתוני זק"א שנחשפים לראשונה בוואלה: בשנת 2020 היו 139 מקרי ריקבון, ב-2021 כ- 170 מקרים, ב- 2022 היו 195 מקרי ריקבון, ב-שבנת 2023: 202 מקרים וב-2024 חלה ירידה רגעית עם 175 מקרים. ב-2025 אנחנו בדרך לשבור שיא חדש עם 55 מקרים מתחילת השנה בשלושה חודשים בלבד.
ישראל חסיד, דובר ארגון זק"א, לא מנסה לייפות את המציאות: "רק מתחילת השנה טיפלו מתנדבי זק"א בלמעלה מ-50 מקרים של ריקבון. זו עלייה דרסטית, מסוכנת ומדאיגה. אנשים מתים לבד. פשוטו כמשמעו. ובמקום לדבר על זה, אנחנו מתרגלים. אסור שזה יקרה. אל תהיו אדישים - לפעמים שיחת טלפון אחת יכולה להציל חיים".
"אל תהיה אדיש לקשיש"
בזק"א מפעילים קמפיין בשם "אל תיהיה אדיש לקשיש", שמטרתו לעורר את הציבור - ולשבור את הקיר הדק שבין פרטיות לבדידות. "אנחנו לא רוצים להיות אלה שמגיעים רק אחרי שכבר מאוחר מדי," מוסיף חסיד.
צבי חסיד, מנכ"ל הארגון, מדגיש: "כל גופה כזו היא קריאת השכמה. זו לא רק טרגדיה פרטית, זו טרגדיה לאומית. כשאדם מת לבד בביתו ואף אחד לא מבחין - זו כישלון של כולנו כחברה." על פי דו"ח פנימי של זק"א, מרבית הנפטרים שזוהו במצב ריקבון היו בני 60 עד 80, וגברים ונשים בחלוקה כמעט שווה. הנתון המדאיג ביותר: בכ-70% מהמקרים, לנפטרים היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה, אך הקשר עימם היה מנותק.
מה גורם לכך? ניסינו להבין.
דורון רז, יושב ראש איגוד נותני שירותי הסיעוד, מצביע על שורש כלכלי־מדיני: "רפורמת הסיעוד שהחלה ב-2018 אפשרה לקשישים להמיר טיפול סיעודי מקצועי בכסף מזומן. התוצאה? פחות מטפלות שנכנסות לבתים - יותר מקרי מוות שנשארים ללא אבחון. הקשיש מקבל כסף לחשבון, אך לא תמיד משתמש בו לטיפול. לא מתוך רשלנות - מתוך הישרדות".
רז טוען כי חברות למיצוי זכויות דוחפות יותר ויותר לקוחות לבחור בקצבה כספית על פני טיפול: "ככה הן גובות אחוזים, אבל אף אחד לא מוודא אם הכסף הולך לטיפול, או לחשבונות השוטפים- החשמל, הגז, המים, השכירות והארנונה".
"כל מטפלת שנכנסת לבית הקשיש מידי יום לא רק מונעת מקרי מוות לא מאובחנים, היא גם מסייעת לו בתפקוד היום יומי, דואגת להיגיינה אישית וניקיון סביבתו, תזונה, נטילת תרופות בזמן, והפגת הבדידות", מסביר רז. "טיפול שכזה ומעקב, מונע הדרדרות במצבם הבריאותי של מטופלים אשר לא רק תורם לאיכות חייהם אלא גם מונע ביקורים דחופים בחדרי מיון וימי אשפוז המהווים נטל על קופת המדינה". עוד ממשיך ומסביר רז: "בנוסף, טיפול מקצועי מונע את המקרים המזעזעים של מציאת קשישים שנפטרו בביתם ונמצאו לאחר ימים רבים על פי ריח".
ומה עושה המדינה?
לאחר פניית זק"א בנושא למשרד הרווחה, הודיעו כי המשרד מוביל בימים אלו הקמה של צוות משימה בין משרדי ורב מגזרי אשר יעסוק בתופעת העריריות בזקנה ואשר יפעל לחיזוק הממשקים עם הגורמים השונים הפועלים בתחום ולפיתוח כיווני פעולה ומענים לצמצום התופעה.
האם זה יפתור את התופעה המתרחבת ברחבי הארץ?
"משרד הרווחה והביטחון החברתי, פועל לאיתור וסיוע אזרחים וותיקים עריריים ושם למטרה לצמצמם את תופעת הניתוק החברתי בגיל זקנה". מסרו מבזק"א. "המשרד פועל במספר אפיקים, בין היתר באמצעות העברת תקציב להעסקת רכזי שייכות במחלקות לשירותים חברתיים בכל רחבי הארץ שמטרתם איתור אוכלוסיית אזרחים ותיקים שאינם מוכרים למחלקה לשירותים חברתיים, ושמירת קשר קבוע עם אזרחים ותיקים בודדים או נמצאים בסיכון", מסרו ממשרד הרווחה. בנוסף, משרד הרווחה מוביל שיתופי פעולה עם גורמים רבים ושימוש במשאב הקהילתי של מתנדבים ופעילים חברתיים הפועלים גם הם לאיתור, שמירה על קשר וחיבור למענים.
לטענת המשרד, הם מפעילים באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים מעל ל- 1000 מועדונים חברתיים בפריסה ארצית וכן מאות קהילות תומכות, 180 מרכזי יום ושלל תכניות להפגת הבדידות. "אנחנו פועלים לצמצם את ניתוק הקשישים מהחברה ולהגיע גם לאלו שאינם מוכרים לשירותי הרווחה", נמסר מהמשרד. אלא שמומחים טוענים: בלי שינוי מדיניות - לא יהיה שינוי במציאות.
"זה לא רק עניין של רווחה - זה עניין של חינוך חברתי", אומרת עובדת סוציאלית בכירה שביקשה להישאר בעילום שם. "חייבים לדבר על אחריות קהילתית, משפחתית, ואפילו שכונתית. אחרת, גם אם המדינה תתאמץ - זה לא יספיק. אנו שוב מתחילים לראות את הפילוג בינינו וגם בתחום הזה זה משפיע". המשיכה והדגימה העו"סית: "אם בעבר היית גר בבניין משותף והשכנים היו דופקים על הדלת, היום כולנו נהיינו קהי חושים וזה עצוב להגיד את זה - אבל גם הפכנו להיות אפאטיים לגבי המצב ואני מתפללת שנחזור להיות מאוחדים כפי שהיינו עם תחילת המלחמה שהרגשנו שכולנו חיים על חרבנו".
הדיווחים הקשים שזורמים אל מוקדי זק"א כמעט מדי יום - ריח עז ממדרגות, טלפון שלא נענה, דואר שמצטבר - צריכים לטלטל את כולנו. לא מדובר באנשים חסרי שם - אלא בהורים, סבים, שכנים. באנשים שהיו בינינו - ונפלו בין הכיסאות. "בסופו של דבר," מסכם צבי חסיד, "אנחנו מגיעים עם מסכה, כפפות, ושקית שחורה. אם מישהו היה מגיע שבוע קודם - היינו מדברים עם אדם חי וזה כל הסיפור".