המהפכה המשפטית האמיתית כבר כאן: הממשלה מאויימת על-ידי בג"צ, היועמ"שית שולטתתת

המהומה סביב הפסבדו-מהפכה המשפטית של יריב לוין משעשעת, מעוררת גיחוך - ולמען האמת גם מפחידה. המהפכה המשפטית האמיתית מתקיימת כבר עשרות בשנים, למן ההשתלטות העויינת שביצע בשלהי שנות השמונים אהרון ברק, עם קביעתו המפוקפקת ש"הכל שפיט". ועל אף שהוא עצמו ניסה להתנער מהקביעה האווילית הזו מספר שנים לאחר מכן, המעמד השליט - האליטה השמאלית - אימץ את הביטוי כתורה מסיני, כאמת שאין בלתה ואין להפר אותה.

מעולם לא היה בית המשפט הישראלי - ובמיוחד העליון בשבתו כבג"צ - פוליטי במובהק וכלי-שרת בידי אלמנטים פוליטיים-חברתיים אינטרסנטים כפי שהוא בשנים האחרונות. כך, למן ערש ה"רק לא ביבי", עבור במתקפות על בלפור ורחוב עזה, ועד ההסתה הפרועה, האלימה ומשוללת כל רסן בימים הנוראים האלה על-ידי התקשורת ואישי ציבור מסוכנים.

שוכחים פה, שהעם הוא הריבון, ולא מיעוט שמפעיל כוח משפטי עריץ כדי לכפות את עמדותיו. ולמה שוכחים? כי מזמן התקבע מעמדו של בית המשפט ושל עובדיו - השופטים - כשליט על פני הריבון, כריבון-על - שהרי כך קבע השופט העליון בדימוס פרופ' אהרון ברק לפני יותר מ-30 שנים. ברק קבע כי קרנות מזבח בית המשפט העליון עומדות לרשות שועי האומה בכל עת שהממשלה הנבחרת מתנהגת כאילו היא באמת השלטון.

לנו, ליתרת העם, שאין אנו שועים ושמאלנים, לא גילו את הסוד הידוע ליודעי הסוד - שבג"צ הוא כלי, מכשיר, לטובת ניהול האינטרסים הפרטיים והאידאולוגיים שלנו.
אותנו לימדו שהדמוקרטיה היא שלטון הרוב, כך, בכדי לבסס את צייתנותנו, חינכו אותנו בכל המסגרות - החל מבית הספר, עבור בצה"ל, דרך האקדמיה, וכלה בכל תחנות התרבות בחיינו. ואנחנו האמנו.
אך מה קורה כאשר מנגנונים מסוימים חותרים תחת עקרון זה? במקום להיות גוף המפקח באופן מאוזן על התנהלות השלטון והמשק, בית המשפט העליון הפך לכלי בידי קבוצות אליטה מסוימות, המשתמשות בו בכדי לעקוף את ההכרעה הדמוקרטית, ולמנוע מהממשלה הנבחרת לממש את מדיניותה, אשר בגינה זכתה באמון הציבור.

באומרנו "הוא" - הכוונה היא "הם". "הם", הם השופטים בשר ודם, החל מיחיד וכלה במערך 15 שופטי העליון, המתירים לעצמם לעשות כאוות נפשם וכטוב ליבם בפרשנויות הזויות כאלו ואחרות - במדינה, באזרחים, בחוק ובסדרי השלטון.

ככל שמערכת המשפט צוברת כוח מעבר למגבלות החוקתיות שלה, היא הופכת משחקן שיפוטי לשחקן פוליטי. בישראל, בית המשפט העליון מייצג לכל משך שנותיו גישה משפטית שמאל-ליברלית מובהקת, והוא מתערב פעם אחר פעם בהחלטות ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. במקרים רבים, הוא מרשה לעצמו לפסול חוקים, להורות לממשלה כיצד לפעול ואף למנוע מינויים לגיטימיים, מתוך עמדה אידיאולוגית ולא משפטית.

באומרנו "הוא" - הכוונה היא "הם". "הם", הם השופטים בשר ודם, החל מיחיד וכלה במערך 15 שופטי העליון, המתירים לעצמם לעשות כאוות נפשם וכטוב ליבם בפרשנויות הזויות כאלו ואחרות - במדינה, באזרחים, בחוק ובסדרי השלטון.

מצב זה יוצר אנומליה דמוקרטית. מצד אחד, הרוב בוחר בממשלה על סמך מצע מסוים; מצד שני, בית המשפט, המורכב מאנשים שלא נבחרו על-ידי הציבור, מונע את יישום המדיניות. תהליך זה לא רק פוגע בריבונות העם אלא הוא-הוא שמערער את יסודות הדמוקרטיה.

כדי להבין את היקף הבעיה, יש לבחון את הקשר שבין מערכת המשפט לבין מוקדי הכוח במשק. במקרים רבים, קבוצות מסוימות השולטות במשק - לרוב מהמגזר העסקי והתקשורתי - חוברות לבית המשפט כדי לחסום רפורמות שהן מתנגדות להן. מתנגדות - משום שהן פוגעות ישירות באינטרס הפרטי שלהן. כך, כאשר ממשלה מקדמת מהלך שאינו תואם את עניינן, הן מגייסות את מערכת המשפט כדי לטרפד את המהלך. ואם הממשלה מעזה להתנגד? מיד נשמעת הקריאה להשבית את המשק ובהמשך להחליף את הממשלה.
המשמעות היא שהכרעת הרוב אינה מספיקה עוד כדי למשול. גם כאשר העם מעניק לממשלה מנדט ברור, היא עלולה למצוא את עצמה מול חזית משולבת של בית המשפט ואליטות כלכליות שמאיימות על עצמאותה. זו אינה עוד מחאה לגיטימית - מדובר במנגנון סחיטה שמוביל לשיתוק שלטוני ולערעור הדמוקרטיה.

המשמעות היא שהכרעת הרוב אינה מספיקה עוד כדי למשול, והערכאה המשפטית הופכת לחלק בלתי נבחר של השלטון עצמו. בית המשפט ומפעיליו משחררים אותו מתפקידו כשומר-סף - ומכתירים אותו לריבון בפועל.

מה שמדאיג במיוחד היא הדרך שבה התהליך הזה מוצג לציבור. השיח הציבורי מתנהל כך שאם הממשלה מתנגדת לפסיקות בג"ץ, היא מואשמת באיום על שלטון החוק. בפועל, מי שמאיים על שלטון החוק הוא דווקא בית המשפט עצמו, אשר מרחיב את סמכויותיו בניגוד למתכונתו הדמוקרטית. זהו לא שלטון חוק - זו כפייה טוטליטארית במסווה משפטי.
כשהמערכת המשפטית לא פועלת באיזון מול רשויות השלטון אלא שואפת לנהל אותן, היא הופכת לחלק בלתי נבחר של השלטון עצמו. מצב זה אינו מתקיים במדינות דמוקרטיות בריאות, שבהן בית המשפט נותר שומר סף אך לא ריבון בפועל.

דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים כאשר מיעוט אידיאולוגי, באמצעות בית המשפט, כופה את עמדותיו על הרוב ומונע מהממשלה למשול. הציבור מעניק לממשלה מנדט כדי לפעול, ואין זה מתקבל על הדעת שבית המשפט והאליטות הכלכליות יכשילו את הרצון הדמוקרטי באמצעים כוחניים.
השבת האיזון למערכת השלטונית מחייבת רפורמות מקיפות, הכוללות הגבלת סמכויות בג"ץ, שינוי שיטת מינוי השופטים וחיזוק מעמד הכנסת והממשלה מול מערכת המשפט. רק כך ניתן להבטיח שישראל תישאר דמוקרטיה אמיתית - שבה העם הוא הריבון, ולא מיעוט שמפעיל כוח משפטי כדי לכפות את עמדותיו.

הכותב הוא עורך ב'וואלה'