מעצרו של ראש עיריית איסטנבול, אקרם אימאמאולו, הוא האחרון בשורת הצעדים של נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לביסוס שלטונו לשנים רבות קדימה. ניתן לראות את מעצרו של ראש העיר, לצד מעצרם של כ-100 מחברי מפלגת האופוזיציה המרכזית בטורקיה, מפלגת העם הרפובליקאית, כסוג של עונש על הצלחתם בבחירות המקומיות בשנה שעברה. אימאמאולו גבר אז על יריבו, בפער של יותר ממיליון קולות, ונבחר לכהונה שנייה. זאת לאחר שבכהונה הראשונה, ארדואן גרר את תושבי העיר לבחירות חוזרות (בטענה לאי-סדרים בתהליך ההצבעה, אך תושבי העיר בחרו להצביע בהמוניהם לאימאמאולו).
כמו כן, ניסתה הממשלה לפגוע באימאמאולו על ידי מניעת תקציבים ממשלתיים לעיר, ובכך לגרום לו להפוך לראש עיר כושל, אך הדבר לא הפחית את התמיכה בו. כך, לאחר שכל הטקטיקות האחרות נכשלו, ולאחר שהיה ברור שהצעד הבא של אימאמאולו יהיה להתמודד בבחירות לנשיאות בטורקיה, השתמש ארדואן בנשק המעצר.
מעצרו של ראש עיר פופולרי, של עיר מרכזית כמו איסטנבול, אינו דבר של מה בכך. התרעומת הציבורית שהוא עורר, וההשלכות הכלכליות של נפילה בערך המטבע וירידות בבורסה הטורקית בעקבות המעצר, מעידות על כך. אך זהו תהליך מתמשך של מאמץ לצייר את ראש העיר ותומכיו כלא לגיטימיים וכמעודדים חוסר שקט במדינה. ניסיון, בין היתר, להטיל על המפגינים האשמות על פגיעה במסגדים הוא דוגמה מובהקת למאמץ השחרה כזה. עוד קודם לכן, מה שהחל בטורקיה כדה-לגיטימציה של המפלגה הפרו-כורדית, האשמת מי שקשור בה לגורמי טרור, ומעצרים של בכירי המפלגה, הפכו בהדרגה לדה-לגיטימציה של האופוזיציה כולה.
העובדה שארדואן אינו מהסס לכלוא את יריבו הפוליטי המרכזי כיום, היא סימן להשלמת השתלטותו ושל מקורביו על המערכת השלטונית בטורקיה, שבה המשטרה ומערכת המשפט נתונים לחלוטין להשפעתו. מאז כישלון ניסיון ההפיכה בטורקיה ב-2016, נראה שאף אחד אינו בטוח. גם סכסוכי שכנים הופכים פעמים רבות להאשמות בבגידה ומעצרים ממושכים.
החלשת מערכת המשפט ושליטה פוליטית במשטרה לוו גם בהשתלטות על התקשורת הטורקית, כך שהיום אפילו עצם סיקור ההפגנות הוא צעד שרבות מהרשתות נמנעות ממנו. זאת למרות הפגנות יומיות, חלקן בנוכחות של מיליוני בני אדם. למעשה, גם את ההפגנות בטורקיה ארדואן יכול לנצל לטובתו ולטעון שאם מצב הדיכוי הפוליטי בטורקיה היה באמת כל כך חמור כפי שמתנגדיו אומרים, הרי שלא היו מתקיימות שם הפגנות. כך, על ידי אישור הוצאת קיטור ובתקווה לדעיכה מהירה של ההפגנות, המחיר שארדואן ישלם על מעצרו של אימאמאולו נראה כרגע מוגבל.
רוח גבית למדיניותו של ארדואן כלפי יריבו הפוליטי מגיעה גם ממערכת היחסים בין ארדואן לנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. טראמפ, אשר כבר בכהונתו הראשונה פיתח מערכת יחסים חיובית עם ארדואן, ממשיך בכיוון זה גם בכהונתו השנייה, ורק בשבוע שעבר הגדיר את ארדואן כ'מנהיג טוב'. כך, לא רק שטראמפ אינו מבקר את ארדואן, אלא שגם חלק ממעשיו החריפים של טראמפ עצמו נגד מתנגדיו בארצות הברית מעודדים את ארדואן לפעול באופן דומה. מבחינה זאת, המחאות בטורקיה אינן רק אירוע מקומי, אלא מעוררות עניין גם במדינות אחרות שבהן התרחב דיכוי יריבים פוליטיים. שינוי פוליטי בטורקיה, על אף הסיכויים הנמוכים להתממשותו, יהיה גם נגד האינטרסים של טראמפ. כך, גם מבחינת מצב הדיכוי הפנימי בטורקיה וגם מבחינת המתרחש במערכת הבינלאומית, ארדואן מרגיש בטוח לנקום באימאמאולו על הצלחותיו הפוליטיות.
* ד"ר גליה לינדנשטראוס היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS