בימיי כסטודנט התרחשו אין-ספור כנסים ורבי-שיח, שהוקדשו לשאלת ניסוחיהם של הסכמי אוסלו - שמא יאפשרו או לא תשתית לשלום, לחיים משותפים, ל"משטר ביטחון" יציב, לתחילתו של פיוס; או שמא טמון בהם בהגדרה פוטנציאל של התנגשות בין סמכויות (בעיקר דיברו על כוחות הביטחון הפלסטינים וצה"ל).
מאות פורומים כונסו כדי לבחון תחת כל זכוכית מגדלת את הטקסטים הללו. בעיקר בהובלת אנשי משפט בינלאומי מהארץ ומהעולם - מי שגם לקחו חלק בניסוח הסכמי תהליכי פיוס במחוזות אחרים. ישבו באוניברסיטאות, במלונות, בקיבוצים, במכוני מחקר, סיפקו הגהות, הערות. העידו שפחות או יותר המסמכים ראויים ומבטיחים.
ובאמת - אם אינך מחזיק בסנטימנט לשטחי יהודה ושומרון ואתה חלק מ"מחנה השלום" אז ככל הנראה מדובר בטקסט ראוי שניתן למקם באינטרנט כטקסט גנרי לתהליכי פיוס, לצד טקסטים אחרים (מכירת דירה, רכב, הסכם ממון).
רק דבר אחד לא נדון שם בכינוסים הללו: למה ערפאת חותם על ההסכמים. אופס. ערפאת לא התכוון לממשם מעולם. רק לשוב באמצעותם לפלסטין ולהמשיך לתחזק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. את מאבקו להשמדת ישראל.
ובתהליכי פיוס, כמו בהשכרת דירה: יהיה ההסכם מדויק ככל שיהיה - אם החותם עליו הוא עבריין, אין למילה הכתובה משמעות. תלמידתי היא נכדתו של שופט, שעבר על כל מילה של הסכם השכרת דירתה. "הסכם מצוין", הוא אמר. רק מה לעשות - הדייר שהחתימה היה קרימינל. שום המחאה לא כובדה, והוא סירב להתפנות. אם כך, מה עזר שעל החוזה עבר שופט?
בימים אלה מתקיים פולמוס על טיב החוק להרכב הוועדה למינוי שופטים שעיצבה ממשלת נתניהו. החוק נקרא שוב, ושוב, ומנותח מפרספקטיבות רבות תוך בחינת תסריטים רבים. אך מה חשוב מה כתוב בו? איננו מכירים את ראש הממשלה? אם הייתה שם למעלה ממשלה נורמטיבית שנדרשת לחוק זה לטובת משילות נורמטיבית - ניחא. אך האם מישהו באמת חושב שמדובר בממשלת 'ימין על מלא' שחושקת במהפכה משטרית כדי שתצליח באמת ליישב את השטחים או להילחם בטרור? לשחרר את הכלכלה מאוליגופולים או לצמצם את עוצמת הוועדים?
אם זו הייתה המטרה היינו רואים נסיונות לקידום מדיניות שכזו מצד הממשלה כבר לפני שנים - מה שמעולם לא קרה. החוק נדרש לנתניהו כדי לעצב בית משפט עליון שיאפשר פטור מצה"ל לחרדים; לטובת המשך שחיתות לו ולחבריו; להרחקת כל חקירה - הן מהממשלה והן מהפלנגות היהודיות פורעות החוק שמבצעות לינצ'ים מזעזעים בשטחים, ולך תדע - אולי גם למניעת בחירות, מבלי שהדבר יוכל לעלות לבג"ץ.
מה יש לדון בחוק בלי לדון בשחקן המשתוקק לחוק? זה לא יצחק שמיר שמבקש את החוק, וגם לא רבין שהלין על בג"צ ו'בצלם'. כתבתי טקסטים ביקורתיים ביותר על הרחבת הביקורת השיפוטית, בעיקר במרחב מדיניות הביטחון. אנו לא שם. הממשלה הנוכחית לא מנהלת עימנו שיח אינטלקטואלי על מוגבלות יכולתה לקדם יעדי ממשל לגיטימיים בשל 'כבלי בג"צ'.
אגב - את מבצע 'חומת מגן' אריק שרון ביצע למרות בג"צ ולמרות 'בצלם'. ביבי אפילו לא ניסה. לממשלה זו צריך להוסיף חסמים - ולא למוססם. זהו מקרה שהחקיקה לא ערוכה אליו: ממשלה שיש לבצע מולה 'חקיקה מתגוננת'. עתה אין לנתח טקסטים - אלא כוונות. ואלה, מרות וזדוניות.
הכותב הוא חוקר במרכז בס"א ובתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ, אוניברסיטת בר אילן