אותה גברת באותה אדרת: מסורת ארוכה של התערבות שיפוטית לא לגיטימית

את ועדות החקירה צריכים להוביל אנשי מקצוע שיידעו להמליץ על השינויים הנדרשים למערכות הנחקרות, ולא שופטים שבאים מתחום אחר לגמרי.

"לא ברור מהיכן שאבה הוועדה את סמכותה להמליץ על עונשים כלפי אנשי פוליטיקה. מקובל שהציבור הוא השופט והמכריע לגבי גורלם הפוליטי של נבחריו, ולא ועדות חקירה. ועדה כמו זו מוסמכת להצביע על ליקויים ומשגים, ואולי אף לקבוע אחריות, אך ודאי שאין זה מתפקידה להמליץ על פיטורי שר בממשלה. באותה מידה יכולה מחר ועדת חקירה להמליץ על התפטרות הממשלה כולה! אין בין השניים כל הבדל, מלבד כמות השרים. העיקרון הוא אותו עיקרון. עצם העובדה שהוועדה אמרה בקשר לראש הממשלה ושר החוץ, שניתן "להסתפק" בקביעת אחריותם מבלי להמליץ המלצות לגביהם, מעידה עד היכן הייתה הוועדה מוכנה להגיע. במדינה דמוקרטית אין זה עניינה של ועדה המורכבת משני שופטים עליונים ואלוף במילואים להחליט עבור העם מי יהיו מנהיגיו".

הדברים הנ"ל נכתבו על ידי, לא היום, אלא לפני 42 שנה. הם לקוחים מתוך מאמר שכתבתי על דוח ועדת כַּהַן ("גם שופטים יכולים לטעות", "מעריב", 3 באפריל 1983), שהוקמה בעקבות טבח סברה ושתילה. במאמר הצבעתי על שורה של ליקויים בדוח, שאחד מהם היה אותו מהלך אנטי־דמוקרטי של הוועדה- ההמלצה לפטר את שר הביטחון דאז אריאל שרון וה"הסתפקות" בקביעת אחריותם של ראש הממשלה מנחם בגין ושר החוץ דוד לוי.

ומי הוא שכתב את דוח הוועדה? למי שלא ניחש עדיין- אהרן ברק כמובן. מאז ועד היום הדרך היא זהה: חדירת הרשות השופטת לתחומים שאינם מעניינה על פי כל אמת מידה דמוקרטית, לפחות מאז שנוסדו הדמוקרטיות. ההבדל בין אז להיום הוא מידת הכוח האנטי־דמוקרטי שהרשות השופטת הישראלית צברה לעצמה בניצוחו רב־השנים של השופט ברק, שמאפשר לה כיום לקבוע בפועל כיצד יתנהלו חייו הפוליטיים של העם הריבון.

ועדת כהן לא הסתפקה כמובן רק בענישת פוליטיקאים, אלא גם הענישה קציני צבא. אומנם היא החליטה שלא להדיח בפועל את הרמטכ"ל דאז רפאל איתן, אבל ציינה במפורש שאלמלא עמד לפני סיום כהונתו, היא הייתה ממליצה על הדחתו. זאת בדומה להדחתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעקבות המלצותיה של ועדת אגרנט- הדחה שגם עליה מתחתי ביקורת במאמרי הנ"ל.

יש טעם רב בהקמת ועדות חקירה, בתנאי שהן ועדות חקירה ולא משמשות כמעין בתי משפט. אלא מה? כאשר בראש ההרכב של הוועדות הללו עומדים שופטים, שעבודתם היומיומית כרוכה בפסיקה והרשעה, אז ברירת המחדל שלהם, כך מסתבר, היא התרכזות במציאת "אשמים" לכשלים ו"הענשתם".

הצרה היא שבעשותן כן, הוועדות אינן משיגות כמעט דבר, שכן כל בעל תפקיד יכול לטעות- יהא זה רופא או חייל, מהנדס או שופט. ועדת חקירה נועדה לזהות כשלים מערכתיים, והריפוי של המערכות אינו יכול להתמקד בעריפת ראשים, כלומר בקביעת אשמתם ובענישתם של אנשים ספציפיים. הרי בפעם הבאה יהא זה מישהו אחר שיטעה! תמיד יהיה מי שיטעה!.

הדרך לתיקון יכולה וצריכה לבוא במציאת דרכים מערכתיות שיהיו מסוגלות למנוע את טעויות היחיד או קבוצת יחידים. וכשכבר מחליטים שמישהו מסוים טעה ומסבירים במה שגה, אין זה תפקידה של ועדה להחליט מה עושים עימו. זהו תפקיד המערכת המקצועית הממונה על אותו אדם. היא זו שצריכה להחליט מהם הצעדים המתבקשים - הדחה, העברה לתפקיד אחר, או לפעמים דווקא השארה של האיש באותו תפקיד ממש, אם להערכתה הדבר יביא תוצאה חיובית בעתיד.

ב־7 באוקטובר, כמו במלחמת יום הכיפורים, המחדלים נבעו בראש ובראשונה מדפוס מחשבה לקוי ואחיד שהתקבע אצל הדרגים השונים. הקיבעון היה כל כך חזק, עד שהוא לא אפשר לשום מידע סותר להבקיע דרכו. הבעיה היא שמדובר בתופעה אנושית שמאפיינת כמעט כל גוף גדול, ואין זה משנה אם הגוף מורכב מקצינים, ממדענים או מפרקליטים.

ובכן, כיצד מונעים השתלטות של הלך מחשבה מוטעה בגופי הביטחון שלנו, ובכך מנסים למנוע את הקטסטרופה הבאה? אין דרך אחרת אלא ליצור מנגנונים מבניים טובים, שתפקידם יהיה לקרוא תיגר על הלך מחשבה שגוי שהתקבע. האם לשופטים, בעלי תואר במשפטים, יש הכשרה מתאימה למציאת הפתרונות הללו? ודאי שלא. לכך דרושים אנשי מקצוע מנוסים ומוכשרים, שבקיאים בחומר ומתמצאים בהתנהלותן של המערכות הנחקרות, ומשום כך יכולים לשמש ועדת חקירה אמיתית, כזו שתוכל להמליץ על השינויים הנדרשים בתוך אותן מערכות.

ולעתידם של נציגי העם? ההחלטה על גורלם מוטלת, כמו תמיד, על העם, לאחר שישמע ויבחן את הדברים- כפי שהוא עושה כל כמה שנים על פי העיקרון הדמוקרטי הבסיסי ביותר. כך צריך להיות היום, כמו גם לפני ארבעה עשורים.