צעקות וגידופים כאלה לא נשמעו בישיבת הממשלה כבר שנים: בן גביר קרא ששב"כ חוקר חדירה של גורמים כהניסטיים למשטרה, והתפוצץ על ראש השירות רונן בר. הרמטכ"ל אייל זמיר וראש המוסד דדי ברנע יצאו משם מזועזעים, אבל עד לרגע זה לא יצאו להגנת חברם. אז למה בעצם הם מעדיפים לעמוד מנגד, ולא להיחלץ לעזרת האיש שעובד איתם כתף אל כתף מאז 7 באוקטובר?
העימות ביום ראשון באולם ישיבות הממשלה, קומה מעל האקווריום, לשכת רה"מ, קודש הקודשים של המדינה, היה מטורף. צעקות וגידופים כאלה, לא ראה אולם הישיבות כבר שנים, והוא ראה עימותים קשים וסוערים בין רה"מ שמיר לשר האוצר שלו מודעי, בין פרס למודעי, בין שמיר לדוד לוי, אהוד ברק ואולמרט ועוד ועוד. אבל מה שהיה ביום ראשון לא התקרב לשום דבר שהיה בעבר.
זה היה דיון קבינט מצומצם בעניין סוריה. עמית סגל פרסם ממש במקביל לישיבה, בחדשות 12, כי שב"כ מנהל חקירה נגד המשטרה על חדירת גורמים כהניסטים לתוכה. ובן גביר התפוצץ. נכנס לישיבה, שמע את רונן בר מכחיש, יצא שוב, חזר עם ערימת דפים ופצח בצעקות רמות על ראש השב"כ רונן בר, כמו שמעולם לא צעקו עליו. נתניהו נראה שווה נפש. לא אמר מילה, בטח לא ניסה להשתיק את בן גביר. על גיבוי לרונן בר מול מתקפת הצעקות הזו, אפשר היה רק לחלום. נתניהו השיג את שלו: עוד סיבוב אגרסיבי על ראשו של שנוא נפשו, רונן בר, חוקר הקשרים בין עובדי לשכתו לקטאר.
בן גביר אמר לאחר הישיבה לאנשיו: "התפוצצתי. רונן בר פועל נגד המפכ"ל, נגד נציב שב"ס, פועל נגד כל האנשים שלי כדי לפגוע בי. הוא צריך לשבת בכלא על מה שהוא עושה לי". לבן גביר היה חשוב במיוחד להפריך כי הפיצוץ בין השניים הגיע כמעט לתגרה: "עמדתי ליד נתניהו, בצד השני של השולחן. לא הגענו לעימות אבל בהחלט אמרתי לו את כל מה שאני חושב עליו".
מה שראש שב"כ אמר לבן גביר היה מדהים: "אתמול האשמתם אותי בבגידה. היום אתם מאיימים להשליך אותי לכלא. מחר תוציאו אותי להורג. אנחנו בהחלט בכיוון הנכון בדיון על סוריה", אפרופו הדיון על השכנה מצפון שהופסק בעקבות העימות.
אין ראש ממשלה בישראל, ב-77 שנות קיומה שהיה שותק על אירוע כזה. מבן גוריון ועד נפתלי בנט, דרך אשכול, רבין, בגין, שמיר ושרון. לא היה רה"מ בישראל שלא היה קורא לבן גביר לסדר, נותן גיבוי לפקוד שלו, ראש השב"כ, ודורש התנצלות על הדברים הבוטים. אבל נתניהו שתק. מאז המלחמה הוא עושה הכל לפגוע, לתדרך, להשפיל את ראש השב"כ. בחודשים האחרונים נוספו לו עילות נוספות. חילוקי דעות על רמת האבטחה של מאבטחי השב"כ לבני משפחתו. אולי הנושא הרגיש ביותר לבני משפחת נתניהו.
רונן בר חיווה את דעתו המקצועית לגבי האיומים שנשקפים לבני משפחת נתניהו. נתניהו לא אהב זאת.
גם התחקיר האמיץ של השב"כ על השבעה באוקטובר והאצבע המאשימה נגד הדרג המדיני, שם קוד לנתניהו, על שהכיל את הירי של חמאס, סירב לשלושה ראשי שב"כ, בשש הזדמנויות שונות לערוף את סינוואר וראשי חמאס ובעיקר בעיקר חקירת קטארגייט. נתניהו מוטרף מהחקירה הזו של אנשי לשכתו, בינהם הקרובים לו ביותר. עוד לא ידוע אם תהיה חקירה רצינית בעניין כניסת מדינת קטאר, המממנת הגדולה של מפלצת הטרור חמאס, שקמה לגבולנו, בעזה, ללשכת רהמ. אבל אם תהיה חקירה רצינית ידעו החוקרים היכן תתחיל, אף אחד לא יודע היכן תסתיים. ובעיקר כמה לצדדים ולמעלה היא תגיע.
עוד שאלה שעולה בעקבות הארוע ביום ראשון בערב, באולם הממשלה, באותו דיון סודי על סוריה. היו שם גם הרמטכ"ל אייל זמיר וראש המוסד דדי ברנע. לאנשיהם הם סיפרו שהם יצאו משם המומים, מזועזעים. "דבר כזה הם לא ראו מעולם", סיפרו מקורביהם. אבל עד לרגע זה הם לא אמרו מילה בפומבי. לא הגנה על חברם ראש השב"כ, בעיקר ראש המוסד שעובד איתו שכם אל שכם מאז הטבח הנורא בשבעה באוקטובר. דדי ברנע ורונן בר היו בישיבות רבות ביחד. טסו ביחד לקהיר, לדוחא ולמקומות נוספים כראשי צוות המו"מ לשחרור החטופים. חברות הדוקה. ולכן השתיקה של ברנע מטרידה, לא קולגיאלית. גם הרמטכ"ל לשעבר, הרצי הלוי, שבילה שעות רבות עם רונן בר בשנים האחרונות, בעיקר מאז פרוץ המלחמה, לא אמר מילה להגנתו של רונן בר. לא גיבוי, לא גינוי, כלום. שתיקה מוחלטת.
ובינתיים, בעקבות החלטת השופטת גילה כנפי שטייניץ, הזדרז נתניהו אתמול בבוקר להתחיל בסדרת ראיונות לבחירת היורש של בר. נפגש כבר עם המועמדים השונים, מתוך שב"כ ומחוצה לו. מהלך שנועד להחליש את רונן בר, להפוך אותו לברווז צולע, חלש בתוך הארגון, חלש גם מחוץ לארגון, מול נתניהו ושרי ממשלתו השוטמים.
הכותב הוא ברק סרי, עיתונאי ויועץ תקשורת