ילדים מוכרים סמים, יריות מרעידות את הרחוב: מה קורה ביפו כשהאורות כבים

המנועים הותנעו ויחידת האופנוענים של משטרת יפו יצאה לדרך. דומיית ערב רמדאן עטפה את הרחובות, אבל לכולם היה ברור - השקט הזה זמני. שדרות ירושלים, רחוב יפת, סמטאות עג'מי - כל פינה יכולה להתלקח ברגע. בעיר המעורבת, הרוויה במתחים, הפשיעה מקבלת מימד אחר. חמקמקה יותר, נועזת יותר, מסוכנת יותר.

יחידת האופנוענים לא נועדה רק לתנועה מהירה - היא נבנתה לצוד. כשהעבריינים בוחרים בקורקינטים ובאופנועים חשמליים כאמצעי בריחה, המשטרה נאלצת להתאים את עצמה. "אלה כלים מהירים מאוד שמקשים על ההתנהלות בשטח", מסביר סגן ניצב קובי אבוטבול, מפקד תחנת יפו. "ולכן אנחנו עולים על קטנועים בעצמנו - כדי להגיע אליהם, לייצר חיכוך - ולהכריע".

בחניון המשטרתי אפשר לראות את מה שנותר ממבצעים קודמים: 20 כלים חשמליים - קורקינטים ואופנועים - שכולם נתפסו בזירות ירי. לא מדובר בצעצועים: הקורקינטים מגיעים למהירויות של 120 קמ"ש, ללא רישוי, ללא אמצעי בטיחות, ובעיקר - ללא פחד.

המבצע מתחיל בשעות אחר הצהריים, רגעים ספורים לפני שבירת הצום. האור מתחלף, הרחובות מתמלאים באנשים. זה הזמן הרגיש ביותר - כשיפו, העיר השוקקת, נמתחת בין שמחה לכאוס. כבר בפעולה הראשונה - מרדף. חשוד מנסה להימלט במהירות, חותך סמטה - ונעלם. בפעולה השנייה, רוכב קורקינט ללא קסדה וללא רישיון נעצר כשבידו טלפון נייד. עבירה קטנה, אך בכל מקרה כזה מסתתרת הזדמנות לעצור משהו גדול יותר.

ואז - אזעקה. טיל משוגר מתימן. הכוחות עוצרים הכול, נכנסים יחד עם תושבים לבית כנסת סמוך לשם מחסה. גם במקלט, השוטרים ממשיכים לפעול - מכווינים, מרגיעים, שומרים על שליטה. זהו מבצע בלב מציאות חיה, משתנה, בלתי צפויה.

"אין לנו את הפריבילגיה לטעות", אומר אחד הקצינים. "אם לא נעצור את זה כשהאלימות עוד קטנה - היא תתפוצץ לנו בפנים".

וזה בדיוק מה שקרה ערב קודם. חשוד ירה לעבר עסק מקומי, במסגרת סכסוך בין משפחות יפואיות. אחד העובדים נפצע קל. היורה נמלט - אך אותר בתוך שעות בעליית גג, כשרכבו חנה סמוך לביתו. מידע מודיעיני מדויק, תנועה מהירה של אופנוענים - והתוצאה: מעצר מוצלח.

במקרה אחר, תועד רוכב קורקינט נוסע על גלגל אחד לאורך רחוב יפת - 300 מטרים של טירוף. הוא כמעט פוגע באישה מבוגרת, ממשיך לעבר רחוב אחיטוב, ונבלם רק לאחר שהוקמה חסימה משטרתית. "זו לא רק עבירת תנועה", אומרים השוטרים. "זו הפגנת שליטה - הפגנת כוח. מישהו צריך להחזיר את השליטה לרחוב".

במהלך השבוע האחרון נרשמו 28 מעצרים. ארבעה מהם - בגין ירי. צעירים בגילאי 17 עד 20, חלקם נטולי עבר פלילי, אחרים כבר עמוק בתוך המערכת. העבירות מגוונות: פריצות לבתי עסק, החזקת אמל"ח, פגיעה בעוברים ושבים. לעיתים - גם סכסוכים קטנים על רקע כבוד משפחתי, שמיד מסלימים לאירועים אלימים.

"יש לנו שיטה של יציאה מהירה עם צוותים רכובים", אומר קצין המבצע. "המודיעין עובד חזק, אנחנו מתואמים עם כל הכוחות - כדי להגיע לפני שהאירוע מתפוצץ".

אחד העקרונות המרכזיים בפעילות היחידה הוא חזרה לזירה - גם אחרי שהכדורים נאספו והכותרות שככו. באותם רחובות שעד לא מזמן רעדו מקולות ירי, הכוחות חוזרים - בלי אורות מהבהבים, אבל עם מטרה ברורה: לשדר נוכחות, לבדוק אם בעלי העסקים מרגישים בטוחים, ואם האיום באמת הוסר.

"אסור לתת לרחוב להרגיש מופקר", אומר אחד הלוחמים, כשאנחנו עוצרים מול מאפייה קטנה שבה התרחש ירי רק שלושה ימים קודם לכן. בעל המקום מקבל את השוטרים בלחיצת יד מהוססת, אבל העיניים שלו מספרות הכול - השכונה עוד לא חזרה לעצמה.

הכניסה המחודשת למוקדי הירי מתבצעת בזהירות. לא מדובר בפשיטה - אלא בבדיקת דופק: של הרחוב, של הדינמיקה, של האווירה. השוטרים סורקים את בתי העסק, מדברים עם מוכרים, שכנים, עוברי אורח. מחפשים סימנים לשובם של המאיימים - או לחשש שעדיין שם.

"אם ניכנס למכולת שירו עליה לפני שבוע, ונראה שהמוכר עדיין קופץ מכל רעש - סימן שהעבודה שלנו לא נגמרה", אומר הקצין. רק כשהשטח חוזר להרגיש נורמלי - הם יודעים שהצליחו להשיב לא רק את הסדר, אלא גם את התחושה הבסיסית שכל אדם צריך: ביטחון.

אבל הסכנה לא תמיד מגיעה מהרחוב. לא פעם, היא מתחילה הרבה יותר רחוק - בגבולות המדינה. קווי הברחה שהחלו בדרום או בצפון, מסתיימים במחסן נסתר בעג'מי, בתוך דירה מוזנחת או מאחורי קיר גבס. "במקרה אחד, תפסנו נשק צבאי שנמצא אצל ילד בן 14", מספר קפלן. "כשהתחקיר גילה שמדובר בנתיב הברחה מסודר מהדרום - הבנו עד כמה המערכת הזו עמוקה".

בפשיטה אחרת נמצאה דירה שהוסבה למחסן תחמושת. כלי נשק, אפודים, מחסניות - הכול מוסתר מאחורי מקרר ישן. המפתח? בידיים של תלמיד תיכון. "הנערים האלה לא תמיד מבינים את הסיכון", אומר לוחם אחר. "אבל כשהם נעצרים - זה כבר מאוחר מדי".

גם בתחום הסמים, התמונה דומה - ולעיתים חמורה יותר. "הצעיר ביותר שתפסנו היה בן 12", משתף קפלן. "ילד עם שקית בכיס - שליחות. חמישים שקל לריצה, והוא לא באמת מבין שהוא משחק באש".
ילדים כאלה הפכו לכלי העבודה הזמין של רשתות סחר - זולים, מהירים, וכמעט בלתי נראים. "הם יודעים שבית המשפט יתחשב בגיל, אז שולחים אותם שוב ושוב", אומר קצין אחר. "וכשהוא נתפס - כבר יש ילד אחר שמחכה להוראות".

יפו היא לא רק זירת פשיעה, היא גם סמל. עיר מעורבת, תוססת, שוקקת תרבות, בילויים, ותיירים - אך מתחת לכל זה, גועשת מציאות של פחד וחיכוך. "כשעבריינות רוכבת על המרחב הציבורי, המשטרה היא החיץ האחרון", אומר אבוטבול. "אנחנו עומדים בין שני עולמות - והמשימה שלנו היא לא לאפשר לעולם האלים להשתלט".

אחרי שעות של פעילות, יחידת האופנוענים חוזרת לתחנה, האבק עדיין על הקסדות. הקולות מהקשר עוד מהדהדים בראש והרחובות שקטים - לפחות לעכשיו. שי קפלן, מפקד היחידה, מסכם את הלילה: "זה מבצע שעושים פעם בשבוע - אבל התחושה היא שאנחנו בתוך מבצע מתמשך. אין פה הפסקות. אין כאן 'שגרה'. אתה מתמודד עם תושבים, עם עבריינים, עם לחץ ציבורי, עם פוליטיקה, עם תקשורת. הכול יחד. כל יום". בינתיים, יפו נושמת לרווחה - עד הפעם הבאה.