בחברה היהודית המשטרה יודעת למגר פשיעה. אז למה לא אצלנו?

12 שבועות מתחילת השנה - 58 אזרחים ערבים נרצחו. כמעט 5 מקרי רצח מדי שבוע. 51 משפחות שכולות, כואבות, קהילות מוכות, צעירים רבים שחייהם נגדעו באכזריות. הציבור הערבי כולו חי בתחושת אובדן ביטחון קיומי. הרציחות הפכו לשגרה - ומערכת אכיפת החוק שותקת או מגיבה באדישות מקוממת.

אי-אפשר עוד להסתפק בהצהרות כלליות. הנתונים מדברים בעד עצמם: שיעור הפענוח של מקרי רצח בחברה הערבית עומד על כ-14 אחוזים בלבד - לעומת כ־70% בחברה היהודית. מדינה שמחזיקה את אחת המשטרות המתקדמות טכנולוגית במערב, שמצליחה לפרק ארגוני פשיעה יהודיים בערים כמו נתניה, כושלת - ו/או אינה רוצה - להפעיל את אותן היכולות במגזר הערבי.

במקום זאת, הפשיעה פורחת. ארגוני פשיעה שולטים בערים ובכפרים, גביית דמי-חסות הפכה לתעשייה רווחית, והנשק הבלתי חוקי זורם בהיקפים שמזכירים אזורי מלחמה. לא מדובר רק בכלי נשק - אלא גם בתחמושת, שמגיעה באופן סדיר. יש מי שמספק, יש צינור אספקה, ויש מי שיודע - ושותק. כמעט מיותר לציין, שאם הנשק הזה היה משמש לפגיעה ביהודים, התגובה הייתה שונה - ציבורית, תקשורתית ומערכתית.

מדינת ישראל מתייחסת לביטחונם האישי של אזרחיה הערבים כאל פריבילגיה ,'נייס טוב האב', ולא כצורך בסיסי וחיוני - כמשהו שהוא שלה להעניק או לשלול, לפי שיקול דעתה. כך הופקרו יישובים שלמים למרותם של ארגוני פשיעה חמושים.

נתניהו, ראש הממשלה, מתייחס לביטחונם האישי של האזרחים הערבים כאל מטבע עובר לסוחר, מפקיר את ביטחוננו בעבור ביטחונו האישי, ביטחון שלטונו. שהרי איך אפשר להבין אחרת מינוי חוזר ולא חוקי בעליל של מי שכל-כולו שנאה לערבים, וחיבה לפרובוקציות וכאוס.

ביטחון אישי הוא לא מתנה, ולא מותרות. מדובר בזכות אזרח בסיסית הנובעת מהאמנה שבין מדינה לאזרחיה - לא רק היהודים שבהם. מדינה המונעת מהאזרחים הערבים את הזכות הזו באופן שיטתי, מערכתי ועיקבי, זו כבר אינה רק "הזנחה" - אלא מדיניות פושעת, תרגום מעשי להגדרה "מדינה יהודית" במובנה המפלה.

וכאן מתגלה פרדוקס עמוק: כשעלתה בעבר תביעה להעניק אוטונומיה תרבותית לחברה הערבית - לתחום החינוך, התרבות, השפה - נדחתה ההצעה פעם אחר פעם. המדינה סירבה בתוקף. כיום, הממשלה בעצמה התפרקה מאחריותה לביטחון האזרחים, והעניקה אוטונומיה כמעט מוחלטת - רק לא לאזרחים, אלא לארגוני הפשיעה. הם הפכו לגוף שלטוני-מעשי בתוך היישובים הערביים: מטילים אימה, מקימים צבא, גובים מסים, דמי-חסות, ואף "מיישבים" סכסוכים בעצמם. נוקמים ורוצחים. מדינה בתוך מדינה.

ההפקרה כפולה, זו אינה רק הפקרות באכיפה - זו גם הפקרה חברתית. הממשלה קיצצה את התקציבים המיועדים לחברה הערבית: לרשויות מקומיות, לנוער בסיכון, לתוכניות מניעה, לתעסוקה ולחינוך בלתי-פורמלי - כל אלה קוצצו, בשעה שדווקא היו צריכים להיות מוגדלים. כאשר צעירים מוצאים את עצמם חסרי תעסוקה, נטולי אופק, בלי מענה, בלי מסגרת - הם הופכים לטרף קל לארגוני הפשיעה. לא מתוך אידיאולוגיה - אלא מחוסר ברירה. המדינה בעצמה דוחפת אותם לשם.

נכון, קיימים שני סוגי אלימות: האחד, חברתי-קהילתי - שכן שרב עם שכנו, אלימות במשפחה, בבתי ספר, נגד נשים. על כך יש אחריות פנימית - של החברה עצמה: של נבחרי ציבור, של אנשי חינוך, של ראשי רשויות. השני, זה של הפשיעה המאורגנת - הוא באחריות בלעדית של המדינה. לא יעלה על הדעת לצפות מראש רשות מקומית להיאבק בארגון פשיעה חמוש לבדו. זה תפקיד המשטרה. תפקידו של המפכ"ל. תפקידה של הממשלה. ושל ראש הממשלה,

אנחנו, כנציגי הציבור הערבי, פעלנו ונמשיך לפעול: חוקקנו חוקים, תמכנו ביוזמות ממשלתיות שנועדו להיאבק בפשיעה, ארגנו הפגנות, שביתות, יוזמות קהילתיות. התחושה הקשה והכואבת היא שכשדם ערבי נשפך - הממשלה לא ממהרת.

המשטרה יודעת לפעול כשהיא רוצה. כשעולה חשש שהנשק הזה ישמש לפיגוע, נגד יהודים - הוא נאסף בתוך שעות. כש''ערבים יורים בערבים'' ביישובים הערביים זה ''נון אישיו'' - זו לא טעות, אלא מדיניות. תרבות פושעת.

ולא רק המשטרה נושאת באחראיות ובאשמה - גם למערכת המשפט יש חלק במצב, כשעונשים מקילים על עבירות חמורות הפכו לשגרה. פושעים שהטילו אימה משתחררים במהירות, בעונשים מגוחכים. דלת מסתובבת של חוסר צדק. כשאין ענישה - אין הרתעה. וכשאין הרתעה - האלימות חוגגת.

הציבור הערבי לא מבקש יחס מועדף - אלא יחס שווה. ביטחון. הגנה. צדק. כפי שאמר מרטין לותר קינג: "אי-צדק בכל מקום הוא איום על הצדק בכל מקום". את הפשיעה בחברה הערבית אפשר למגר. מה שחסר - זו לא היכולת. זה הרצון.

הכותב הוא יו"ר מפלגת תע"ל