אחת מההאשמות החמורות של ארגוני זכויות האדם נגד ישראל על "פשעי מלחמה" היתה שימוש של צה"ל בפצצות זרחן בדרום לבנון, שגרמו לפציעתם של תשעה אזרחים. לטענתם, השימוש בפצצות המסוכנות האלה כאמצעי ליצירת מסך עשן בקרבת אוכלוסיה אזרחית, מנוגד לדיני המלחמה ועליו להיחקר בחומרה. ישראל טענה מנגד, שהכל שטויות.
צבאות משתמשים בעשן כדי להקשות על האויב ולהסיח את דעתו, באמצעות זריקת רימונים, פגזים או טנקים. פצצות הזרחן נחשבות לאמצעי מיסוך עוצמתי במיוחד, וגורמות לשריפות בשטחים פתוחים, שמדללות את הצמחייה המשמשת למסתור למתחמים צבאיים, פירי מנהרות ואמצעי לחימה, ומעלות לאוויר עשן כבד, המגביל את שטח הראיה של האויב.
אבל לא רק לובשי מדים משתמשים בטקטיקה הזאת, אלא גם לובשי חליפות. ממשלת ישראל הטילה השבוע שתי פצצות זרחן בתוך אוכלוסייה אזרחית כדי ליצור הסחה מכוונת משתי סוגיות בעלות חשיבות עליונה. הפצצות נבחרו בקפידה. קודם דנה הממשלה בהדחת ראש שב"כ, רונן בר, ומיד אחר כך החלה בהליך הפיטורים של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה.
נתניהו לא סובל את השניים. את בהרב מיארה הוא מתעב מתחילת כהונתו, והיא חשודה בעיניו כמו שרודפת אותו, חורשת את רעתו, ואשמה בכל דבר, מתפירת תיקים, דרך הגבלת ירי חיילים, עבור בעיכוב החקירה בשדה תימן, ועל הדרך גם בשקיעת השמש, המחסור בשמנת מתוקה, והפקקים באיילון.
הטינה נגד בר טרייה יחסית. מאז פרצה לחיינו פרשת קטאר, הוא הפך למוקצה מחמת מיאוס, עד כדי כך שראש הממשלה מתקשה לשבת איתו באותו חדר, והשר לבטחון פנים מרשה לעצמו כמעט ללכת איתו מכות, למרות שעם כל הכבוד ללהט האידאולוגי של בן גביר הפגוע, לא נראה לי שהוא היה יוצא בחתיכה אחת מעימות כזה.
יכלו השרים הנחושים כל כך לסלק את שני המכשולים האנושיים שנקרו בדרכם כבר מזמן. בר הרי יכול לעוף לכל הרוחות מיד אחרי השבעה באוקטובר, ובהרב מיארה אפילו לפניו. אבל משום מה לא אצה לאף אחד מהם הדרך לסגור איתם עניין, עד לסוף מרץ 2025. ונשאלת השאלה, למה דווקא עכשיו? מה בוער לממשלת נתניהו לנקות את השולחן, או מדויק יותר, לירות את הפצצות האלה לאוויר בעת הזאת?
מאז פרצה לחיינו פרשת קטאר, הוא הפך למוקצה מחמת מיאוס. בנימין נתניהו ורונן בר, אפריל 2024
ההסבר פשוט עד כאב. נזכיר שבשבוע שעבר חזרה ישראל ללחימה בעזה. גם כאן העיתוי לא היה מקרי. נכון שחמאס נתן יופי של תירוץ, בסירובו להתגמש במשא ומתן אבל כבר עברנו תקופות ארוכות כאלה והתגברנו עליהם בקתרזיס של שחרור חטופים.
נזכיר גם, שההצבעה על התקציב בקצה קצהו של הדד ליין, היתה תלויה לראש הממשלה מעל הראש, וכדי לא להגיע לסיטואציה שבה הממשלה נופלת כי אין תקציב, הוא היה צריך לרצות את בן גביר וסמוטריץ', שדרשו לחזור ללחימה, והופ, אנחנו עמוק בציר נצרים, בן גביר השר לבטחון פנים, והכוכבים הסתדרו פיקס.
נעזוב לרגע את המילואימניקים העצבניים, שאף אחד מהם לא קפץ מאושר כשקיבל, שוב, צו גיוס לשלושה חודשים. גם לא את החזרה הבלתי מוסברת למלחמה, שמעמידה בסימן שאלה גדול את ההצהרות הבומבסטיות על "מיטוט החמאס" (שירה אתמול בערב שני טילים על שדרות) ו"הניצחון המוחלט". בואו נדבר על החטופים. או נכון יותר, בואו נעשה הכל כדי שלא ידברו על 59 החטופים שנמצאים במנהרות, אלא על דברים אחרים.
ואיך עושים את זה? נזכרים שזה הזמן לסגור את החשבון עם בר ומיארה, כי הנושא כל כך נפיץ וזרחני, שיעופו פה גיצים בטמפרטורה שתדליק שריפות, תעלה לאוויר אחלה מסך עשן ויאללה בלגן. אבל זה לא הכל.
על הדרך אפשר גם להעלים את הדיון בתקציב העלוב, שבו דנו בכנסת כל הלילה. תקציב ביזה מושחת, שביד אחת חונק את האזרחים, מטיל עליהם גזירות קשות ומיסים, וביד השנייה מחלק מיליארדים למשתמטים משירות צבאי וצרכים לא דחופים, סוחט את משלמי המיסים, ומוציא סכומי עתק על שרים מיותרים ומשרדים חסרי תוכן, שלאף אחד אין מושג מה הם עושים. תקציב שאין בו אפילו נקודת אור אחת, בדמות רפורמה שרואה את האזרח ומבטיחה לו עתיד טוב יותר.
רונן בר ילך כנראה הביתה בקרוב. לעומת זאת, נראה שהיועצת המשפטית לממשלה לא תסתלק כל כך מהר. יש הטוענים שעדיף לנתניהו לא למצות את ההליך ולפטר אותה, אלא להחזיק את קנה הפיטורים ליד ראשה, עד שתישבר או שתקבל את מרותו. מה שבטוח שהחטופים ירדו מסדר היום הציבורי.
לפי נתוני "יפעת מחקרי מדיה", מאז צצה תיאוריית ה"דיפ סטייט" של בר ובהרב מיארה, ירד סיקור החטופים בתקשורת ב - 76%. גם התקציב עבר בשקט. מסך העשן הסמיך עדיין עוטף את אזרחי ישראל, שמנסים לנשום קצת אוויר צח בכל כוחם, כדי לשרוד.