אתמול, רגע לפני שהתחילו רשמית את ההפגנה בכיכר הבימה, ההמונים עצרו הכל ושרו את התקווה. גם אני עמדתי שם, והיו לי דמעות בעיניים.
אני אוהב את ההמנון שלנו. אני אוהב את המדינה. אני אוהב את האנשים כאן. אני אוהב עברית. אני עובד בעברית. אין לי מקום אחר בעולם הזה.
סבא שלי נלחם נגד פאשיסטים בהונגריה ורומניה. הוא נאלץ לברוח מהם כשהכוחות הרעים האלה השתלטו על אירופה וחירבו אותה לחלוטין. הוא בסופו של דבר הגיע למקום היחיד שבו היה יכול לגדל את ילדיו בלי הפחד מהפאשיסטים ומהנאצים, ועלה לישראל. הוא גר איפה שאמרו לו: קריית שמונה.
מאז אבי שירת את המדינה 50 שנה. הוא גידל ארבעה ילדים ששירתו את המדינה.
אני אזרח שמשלם מסים כבר 25 שנה. שירתי בצבא. הייתי נציג של ישראל בחו"ל. דחיתי בעבר הצעות לעזוב את ישראל. אני אוהב את המקום הזה ואני מוכן להילחם עליו.
נגד מי שזה לא יהיה.
הציונות יושבת על שלושה עמודי תווך: השיבה לישראל, יהדות (הדת והתרבות) ודמוקרטיה.
בלי אחד מהעמודים האלה, הכל יקרוס. ואני בטוח שרוב האזרחים חושבים בדיוק כמוני.
אני מסתכל למעלה, על אלו שמתיימרים להיות נציגי הציבור. אני רואה הרבה עבריינים שהורשעו במספר עבירות שחיתות. לא אנשים נורמלים; אני רואה נאשמים בעבירות חמורות יותר משחיתות; לא אנשים נורמלים. אני רואה חרדים לא ציונים שלא אכפת להם להגיד שהם לא ציונים; לא אנשים נורמלים. אני רואה כהניסטים, אנשים מתנועה שהוצאה מחוץ לחוק מכיוון שהאידיאולוגיה שלה קרובה מדי לנאציזם (ואת ההשוואה הזו עשה הליכוד); לא אנשים נורמלים. אני רואה משיחיים שקוראים להקמת מדינת הלכה; לא אנשים נורמלים. אני רואה פאשיסטים שלא מתביישים לקרוא לעצמם פאשיסטים.
ומעל הכל, אני רואה ראש ממשלה ששקוע עד הצוואר בחקירות, שאין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים למדינת ישראל. ראש ממשלה שההתנהלות המטורפת והמוטרפת שלו נורמלה לחלוטין בידי תקשורת שאני חלק ממנה, שכשלה כישלון חרוץ בלהגן על הערכים הדמוקרטיים במדינה.
השבוע הולך להיות שבוע קשה מאוד. אבל אחרי אתמול ברור לי יותר מתמיד: אתם תומכים בישראל דמוקרטית, שמחזירה את החטופים, מנצחת במלחמות ומשגשגת כלכלית, שהיא גם המקום היחיד בעולם שאני רוצה לחיות בו.
או שאתם תומכים בבנימין נתניהו.
אין אמצע.
זה ישראל או נתניהו.