אף פעם לא עזב זאב יעקבזון את מטולה, מלבד גיחות קצרות, כמובן. כמו ב-1956, כשיצא למלחמת סיני וחזר מעוטר בעיטור העוז, או לפני כן, כשהוריו שלחו אותו ללימודים מקצועיים בכפר ויתקין, וגם יציאות פה ושם לפעילויות ביטחוניות שהשתיקה יפה להן. לפני 17 חודשים, בלחץ ילדיו ונוכח המציאות בגבול הצפון, נאלץ לראשונה בחייו לעזוב את ביתו ולצאת "לגלות". ביום שני שעבר שב הביתה. הוא נקבר בבית הקברות של המושבה הותיקה, כמעט בן 89 במותו.
המשפחה יושבת שבעה בגליל התחתון, שעה נסיעה מהבית שבמטולה. הם מספרים שהדעיכה שלו בבית אבות בטבריה הואצה מאד נוכח עזיבת הבית. "אבא היה מטולטי גאה", אומרת שרית, בתו. "כשהוחלט לפנות את מטולה, ביקשנו ממנו שיתפנה עם כולם. בהתחלה הוא סרב. הוא עקשן, כמו כל אנשי המושבה שידועים כפלאחים עקשנים שאחד העקרונות החזקים שלהם הוא שאדמה לא עוזבים אף פעם. בסוף הוא הסכים ועזב. היה כמה שבועות אצלי בבית ואז הבנו שהוא צריך מטפל ודיור סיעודי. הוא עבר לדיור סיעודי בטבריה ושם היה איתו מטפל צמוד. העקירה מהבית היתה קשה מאד עבורו ומצבו הדרדר במהירות", סיפרה.
דוד אזולאי, ראש המועצה המקומית מטולה, אומר שבעקבות עזיבת הבית, מספר הנפטרים מקרב תושבי מטולה זינק באופן חד. "סיפור הפינוי היה קשה מאד. אנשים חיים בלחץ מטורף. מאז הפינוי נפטרו 16 תושבים, כשבשנה נפטרים אצלנו חמישה תושבים. היה חודש אחד שבו נפטרו מסרטן שישה אנשים, זה מטורף", אמר. הוא גם עצוב וגם כועס. ברור לו ש"צריך שהקהילה תחזור הביתה, שמבוגרים יחזרו לחיות בסביבה הטבעית שלהם. אבל הבעיה שעדיין אי אפשר לחזור, למרות שהמדינה החליטה ככה". לפני שניתן יהיה לחזור למטולה, עוד יש עבודה רבה במקום. אחת מהמשימות היא גם הקמת מרכז טיפול נפשי. "כבר היום, כל תושב שמבקש מקבל טיפול פסיכולוגי", סיפר אזולאי. לדבריו "במטולה יבנה מרכז שבו ימשכו הטיפולים. 90 אחוזים מעלות הפרוייקט מגיעים מיהודים טובים בישראל ובעולם", אמר.
שורשי משפחת יעקבזון נמשכים לימי הראשונים של המושבה מטולה. ישראל יעקבזון עלה לארץ ב-1888 וב-1896 היה מראשוני המתיישבים בישוב שמאז ועד הוא הישוב הצפוני ביותר בישראל. "רחוקה ובודדה היא המושבה מטולה בגליל העליון", כתב לפני יותר ממאה שנים יעקב יערי-פולסקי, עיתונאי וחוקר ארץ-ישראל. 129 שנים עברו מאז שנוסדה והמשיכה להתקיים בבדידות קשה עוד שנים ארוכות.
ב-1920 אף נאלצו התושבים לעזוב את הבתים למשך עשרה חודשים, נוכח התקפות על המושבה. אגב, באותם ימים יעקב יעקבזון, מבני המשפחה, היה בין מגני תל חי, עוד ישוב מבודד, ממערב למטולה. אבל עבורם גבורת הראשונים צריכה להישאר כמורשת מפוארת ולא כמציאות שנמשכת גם היום. אתמול, אחרי ירי רקטות לעבר המושבה, שסוכל על ידי טילי כיפת ברזל, אזולאי רתח מכעס. מאז החלטת הממשלה על חזרת המפונים לבתיהם בצפון, במטולה רק שמונה אחוזים מהתושבים חזרו לבתיהם. מדובר בפחות מ-200 תושבים, מקרב 2,400. אתמול אחרי הירי לעבר המושבה, חלקם עזבו שוב. בתים רבים במושבה עדיין פגועים מהמטחים הרבים שנורו על מטולה במהלך המלחמה, התשתיות פגועות וחמור מכל- לרבים אין ביטחון.
אתמול שוב ניסה אזולאי לשכנע את הממשלה שנוכח המציאות בישוב עוד אי אפשר לשוב הביתה. במכתב ששלח לשרים כתב :"אני פונה אליכם באופן בהול לקבל החלטה מידית שלא להחזיר את תושבי מטולה לבתיהם בשלב זה. זאת עד להתייצבות המצב הביטחוני לאור הירי הבוקר ותהליך השיקום הארוך שבגינו אין לתושבי מטולה לאן לחזור. אני מזמין אתכם לבקר במטולה שבה נהרגו במלחמה שבעה בני אדם מפגיעות ולמעלה משבעים אחוז מבתי התושבים והתשתיות שנפגעו. אני שב ומדגיש כי חזרתם של התושבים אינה סבירה ואינה בטוחה כל עוד לא גובשה תוכנית הגנה מסודרת, לא הופקו לקחים מאירועי הצפון ולא תוחקרו כשלים ביטחוניים קריטיים. בנוסף, המצב כרגע שבו לא בוצעה הכשרה והסדרה של כיתת הכוננות, מצב התשתיות הקשות, והשארת אמצעי לחימה בשטחים ציבוריים ופרטיים אינם מאפשרים חזרה לשגרה של הקהילה. מסקר שמבוצע על ידי הרשות, עולה כי רוב מוחלט מהתושבים אינו מוכן לחזור בעת הזו." לא ידוע האם נשלחה תשובה על ידי שר כלשהו.
היום תקום משפחת יעקבזון מהשבעה. שניים מבניו של זאב שירתו במלחמה בכיתת הכוננות של המושבה ובכך מימשו הלכה למעשה את מורשת אביהם ואבותיו- לא עוזבים את מטולה. אבל רז יעקבזון, נכדו של זאב, מספר ש"עצוב לי שככה סבא סיים את חייו, רחוק מהבית שלו. כשבאתי להלווויה שלו זאת היתה הפעם הראשונה שלי במטולה מאז שהתחילה המלחמה ושיצאנו. היה מאד עצוב לראות את המושבה נטושה ופגועה. רק מי שגדל במטולה מסוגל להבין איזה גאווה זאת לגדול במקום הזה, ופתאום אני רואה את המקום הזה הרוס. הכי עצוב לי על סבא שלא זכה למות במקום שהוא כל כך אהב, היה גאה בו ושבו חי את כל החיים שלו", הוסיף.
גם לשרית, בתו של זאב, ההלוויה של אביה היתה הביקור הראשון במקום שבו גדלה, אחרי חודשים ארוכים שלא הגיעה אליו. "חלמנו שבקרוב נבוא עם אבא לבית שלו. רק כשהייתי בדרך להלוויה, כשעברנו בין שדירת עצים שרופים וכשראיתי את הקברים שנוספו במלחמה ושעדיין לא הונחו עליהם מצבות, בגלל המצב הביטחוני, זה הכה בי שאבא כבר לא יראה את הבית שלו. מסביב עצי הפרי במטעים מתחילים לפרוח, בניגוד גדול כל כך, ולרגע היתה לי גם קצת שמחה בלב".